הפורנוגרפיה של המוות
פתאום הופך הסלון הביתי למחסן פורנוגרפי של זוועות, וצרכן החדשות למציץ כפייתי בביורוקרטיה הפיזית של המוות. על תרבות הסנאף
גם אם נמנעתם מהאתרים שבהן תמונות של חלקי אברים, גם אם כיביתם את הטלוויזיה שטשטשה את מה שמצטייר בבהירות מבהילה, גם אם אטמתם את האוזניים לתקשורת הממלכתית וניזונתם משמועות. הימים האחרונים הם ימי חלקי-האברים, שרידי-הגופות, הראשים הערופים, ומה שדובר רשמי אחד מטעם הרבנות הצבאית עוד מנסה לכנות בעדינות "הממצאים הפתולוגיים".
פתאום הופך הסלון הביתי למחסן פורנוגרפי של זוועות, וצרכן החדשות למציץ כפייתי בביורוקרטיה הפיזית של המוות. היא מגיעה מעזה ומעיראק ומאתר רשמי של משרד החוץ הישראלי, שכאשר נוח לו הוא הופך בעצמו למפיץ של סחורת האימים הזאת.
והסחורה מרתקת ואי אפשר להרפות ממנה, משום שבסופו של דבר רוב הזוועות, עבור הצופה, הן בבחינת שמועות בלבד, ורוב הזמן אפשר, אם מתאמצים, להדחיק את המראות או ליהנות עדיין מאיזו איוולת של תמימים, או לשכוח את המראות של בחורי זק"א, בקצה התמונה, שותקים וכפופים בתוך הבלאגן הגדול של אחרי-פיגוע, עם שקיות הניילון והשפכטלים הקטנים שלהם. ומה חשבתם שהם אוספים שם, בשקיות הללו? תעודות זהות וכסף קטן אולי? ומה חשבתם שקורה כשנגמ"ש מתפוצץ? הוא מצמיח כנפיים ליושביו ומעלה אותם לשמיים תמימים וטהורים ושלמים, בחייהם כמו במותם?
כל עוד לא התנהלה הזוועה על מסכים לגיטימיים, היינו פטורים מלחשוב. את המתים אנחנו נוהגים לכסות, לא לגלות לעין כל, כי באמת ובתמים שאיננו מסוגלים להתמודד עם הסופיות האיומה של המוות הרנדומלי, המוות האידיוטי וחסר הפשר, המוות שכבר אי אפשר להדביק לו כתרים הרואיים, המוות שלא מצווה לנו את החיים אלא רק את חרדת המוות הבא, שבהחלט ייתכן שהוא מותנו שלנו.
ואנחנו עסוקים עד מאוד בכבודו של המת, ונכון, תרבותנו נאורה משלהם ולעולם לא יתפסו אותנו מתייחסים כך לגוויה, רק הם יכולים – והכל נכון, והכל חסר משמעות, כי מאומה בנאורותנו לא מצביע על היכולת שלנו למנוע את המוות הבא.
אני לא יודעת ולא יכולה להכריע בשאלה, האם צריך או לא צריך לנהל את השיח הפורנוגרפי הזה בעוצמות שבהן הוא מתחולל ביומיים האחרונים. אני מקנאה באנשים שיש להם עמדות נחרצות בעד ונגד, מפני שהם לא יתנו למציאות התקשורתית לבלבל אותם. והמציאות היא שתחרות איומה על תשומת הלב שלנו ועל הצורך שלנו בריגושים יביאו עוד זוועות אל המסך. אין דרך להימלט ממנה. הנה, עכשיו אנחנו יודעים בדיוק את מה שלא רצינו לדעת כשנגמ"שים עלו על מטענים בלבנון, כשחיילים נהרגו במגוון האופנים המבעיתים שכל מלחמה מזמנת, כשאזרחים עלו לאוטובוס הלא-נכון.
אבל עכשיו, כשאנחנו יודעים – מה למדנו? מה תרם לנו הזעזוע החדש הזה, מלבד עוד סיוט אחד או שניים לקטלוג ההולך ותופח? הלא הבירוקרטיה של המוות איננה העניין המרכזי בסיפור מלחמת-שלוש-וחצי-השנים (נכון לעכשיו) שמתחוללת פה. גם לא השאלה המזעזעת כשלעצמה, האם אברים אנושיים הפכו לכלי-משחק פוליטי יעיל במלחמת המלים והמראות. תסלחו לי, אבל גם עכשיו אני לא יכולה להיפרד מהמאמץ לשמור על שפיות: הזוועה אינה עצם העניין. היא רק הסחת דעת, מיקוד רגעי, חזק ואפקטיבי של כל תעצומות הרגש שעוד נותרו בנו, עילה לחטט עוד קצת בפצעים פתוחים של הנפש במקום לשבת ולחשוב מעט.
כל מוות מיותר במלחמה הוא תמונה של זוועה. חלק מן הזוועות האלה ניתן היה למנוע. השאלה החשובה באמת איננה אילו חלקי איברים ייקברו, אלא איך אפשר למנוע את התפוצצותו של הנגמ"ש הבא. לא שמעתי רעיונות טובים במיוחד מפי דוברים רשמיים ביומיים האחרונים. לא שמעתי אמירה שחיסול-מחרטות-ממוקד אולי איננו מצדיק עוד ועוד קורבנות. ובעיקר לא שמעתי את מה שחשוב באמת: שאנחנו מוכנים להילחם על שלמותם של החיים באותה רגישות ובאותה נחישות שמוקדשת כאן לאיסוף של חלקי המתים.
