בפברואר 1984 ישבתי בחדר המיבצעים המוסק, במיפקדת צד"ל שבמרג' עיון, דרום לבנון. בשבת הארוכה של התורנות האזנתי לתוכניות מישראל, השכנה הקרובה מדרום. געגועים נוראים השתלטו עלי: הבסיס שהתרוקן; השלווה השבתית המדומה שירדה על ההרים המושלגים מסביב; והריחוק העצום מביתי שבשפלת החוף. לפתע שמעתי את קולו הנוגה של המשורר נתן יונתן בוקע מתוך הרדיו, קורא את שירו "והרותם היה מלבין". ליבי יצא אל המילים, אל קולו הקורא, אל המנגינה הקסומה של שירו:
"אתמול נורתה בליבה צלמת אחת יפת-תואר / שחמדה זהב-דיונות ופריחה אצילה של / שקנאים משמורת הטבע של מעגן מיכאל..." (עמ' 271).
לפתע, הכל נשכח ממני. חדר המיבצעים המצחין, השקט המשלה שבחוץ, המלחמה האכזרית שנרדמה למשך השבת. רק צליל קולו הרך של המשורר מילא את החלל, והקסם הנוגה של שירתו הרחיק אותי לגמרי, לשעה קצרה, ממיפקדת צד"ל, ממרג' עיון וממלחמת לבנון המתמשכת.
לימים, כשנזכרתי ברגעים המופלאים הללו באמצע המלחמה, שאלתי את עצמי לא פעם, מהו באמת סוד קיסמם של שירי נתן יונתן. לא אוכל כאן לפענח את כל מרכיבי הקסם המושך שלהם, אבל אתעכב על אחדים.
בשקט בשקט, הרחק מעיניהם של מבקרים וחוקרי ספרות, בנה נתן יונתן בשירתו היכל מפואר של מה שאני מכנה "הים התיכון שלנו", עולם עשיר ומורכב שעדיין מצפה לגילויו. הים אצלו הוא התגלות של ממש, גם ברובד הפשוט, הגשמי, גם ברובד התרבותי וגם ברובד הסמלי. זהו אותו הים שמחבר את התרבות הארצישראלית שנתן יונתן צמח מתוכה והצמיח אותה, עם תרבותם של העמים האחרים השוכנים לחופו: הספרדים, היוונים, אנשי האיים ומשוררים יוצאי אלכסנדריה, כמו קוואפיס ואחרים. האם ראה את עצמו כחלק מחבורה ים׀תיכונית מופלאה זו?
ואחרי הים בא החוף. גם החופים מקיימים נוכחות של קבע בשיריו. המתח התמידי שבין הים לחוף הוא מוטיב מרכזי שנתן יונתן מרבה להשתמש בו. והוא מרחיב ומעשיר אותו, ומשליך אותו על האנשים השוכנים לחוף הים. על האהבה שלהם, על עלומיהם החומקים תדיר, על נעוריהם השואפים תמיד אל קיצם, ועל מותם על החוף.
ולאחר החוף נגלית רצועת החי והצומח, הפלורה והפאונה המאכלסות כמעט את כל שיריו. פרחי הבר של ארץ ישראל, כמו הרותם למשל, המאחד יופי עם חרדה
קשה בשיר שהבאנו לעיל. עופות הבר הנודדים, עצי החורש שלה, תפאורת הקבע בשירתו, אווירתה של הארץ, חילופי עונותיה, כל אלה משלימים את הבניין הנפלא, הקוסם, של "הים התיכון שלנו", עולם שירי מקורי וייחודי שברא נתן יונתן. זהו המרחב האהוב והנכסף, הזירה החד-פעמית של חייו, זירת הקיום שלו שהכל נדחס בה: העבריות שלו, היהדות שלו, משיכתו לגיבורי המקרא דווקא, המתח הנורא של הקיום שלנו על חוד החרב, והכרחיותו של המרחב הזה כתחנת מוצא אל העולם, אך בעיקר כתחנה סופית שלו למסעות לארצות הרחוקות ולמסע החיים של המשורר.
ואולי סוד הקסם של שיריו הוא באחדות המקורית שיצר בין פולחן היופי לסוגיו לבין האלגיה לסוגיה? האלגיה היא אורחת קבע בשיריו, היא שמקנה את הפאטינה העדינה למודעותו החריפה והעמוקה לחלופיותו של הזמן. לפעמים היא הופכת לקינה של ממש: בראש וראשונה קינה על מות הבן, אך גם קינה על מות הזמן, על פחיתת היופי, על כיליון הנעורים ועל היעלמות העלומים. זהו צירוף מיוחד בשירה העברית החדשה, מקורי וחדשני של נתן יונתן. ההתמדה של הצער, החוברת אל ההשתנות של היופי, של האייקונים של היופי. המתח המתמיד בין התנהלות הקבע של הקינה, אל מול ההתחלפות הנצחית של נושאי היופי ומושאיוׁ- הוא אחד המוטיבים המרכזיים בשירתו.
מקוצר המצע לא אוכל להרחיב יותר. לפנינו מיבחר של שירה מקורית מפתיעה ושונה ממה שהורגלנו לראות בה. הגיעה העת ששיריו של נתן יונתן יופקעו משליטתה הבלעדית של ה'עממיות' כביכול, ויהפכו נחלתם של הביקורת הספרותית הרצינית, של קהל הקוראים האנין ושל המחקר הספרותי באקדמיה. יש בהם מעמקים מפתיעים וקסם שאינו חולף עם הזמן. המעמקים מתבלטים לפתע, מוארים ומובהרים לאורך, לרוחב ולעומק, במבחר השירים המצוין הזה, שהמשורר טיפל בו וסמך את ידיו עליו, אך לא זכה, לצער כולנו, לברך על המוגמר.
(מתוך מוסף הספרות של "ידיעות אחרונות")
נתן יונתן , "שירים בכסות הערב - מיבחר מכל שיריו", ידיעות אחרונות / ספרי חמד, 429 עמ'
