סיפורי סבתא
את דבריו של השר לפיד על סבתו אפשר להבין רק כהשוואה בין פעילות צה"ל למעשי הנאצים. וגם כמה מלים על תקשורת ממלכתית-שמאלנית
דבריו של שר המשפטים לפיד על הריסת הבתים ברפיח במסגרת הפעילות לאיתור וסתימת מנהרות להברחת נשק מוטב שלא היו נאמרים. ייתכן שלפיד עצמו מצטער עליהם, וראוי לו שיתנצל עליהם באמת ויחזור מהם במפורש.
לפיד הוא אמנם ניצול שואה, ובדרך כלל מקפיד על אזכור נכון של זכרה. על כן מוזר היה לשמוע מפיו אמירות כמו "הקשישה שחיפשה בהריסות הזכירה לי את הסבתא שלי", שההסבר היחידי להן הוא שהשר משווה את פעילות צה"ל ברפיח למעשיהם של הנאצים.
ב-19.05.04 הופיעה בעיתון האוסטרי "קליינה צייטונג" קריקטורה אנטישמית המשווה חייל צה"ל לחייל אס.אס. תחת הכותרת "אז והיום", הופיע במחצית אחת של הקריקטורה יהודי קטן ומפוחד כשמולו חייל נאצי עם צלב קרס על זרועו, ואילו במחצית האחרת - ילד פלסטיני קטן ומפוחד, כשמולו חייל צה"ל עם מגן דוד על זרועו. בצדק פורסמה מחאה מטעם "יד ושם", שבה נאמר כי "אפשר ולגיטימי לבקר בחריפות את מדיניות ישראל בדרכים שונות כמו קריקטורות, אולם הקריקטורה המדוברת מהווה עיוות של המציאות הן של היום והן של אז. היא מגמדת את השואה ומהווה בנייה של תבנית התייחסות אנטישמית שמתחילה כך ובסופו של דבר תפגע באוסטרים עצמם".
דבריו המסוכנים של לפיד אומרים במלים את מה שאמר ה"קליינה צייטונג" בציור. חומרתם דומה. הם מתאימים אולי לשמאל הקיצוני האנטי-ציוני, אבל לא לאדם משכיל כלפיד, שצריך לעשות סדר בשטף הדיבורים היוצאים מפיו ומפי הקיצונים שסיעתו. מוזר גם לשמוע מפיו ש"עלינו להיות אנושיים ויהודים", בשעה שמפלגתו חרתה על דגלה את ההתכחשות לערכים יהודיים.
דברי לפיד מקוממים גם מבחינה אחרת. הרי הוא עצמו תובע שוב ושוב לעקור יישובים יהודיים, כלומר רחמיו נכמרים על אזרחי האויב אבל לא על יהודים, ולבו גס בסבתא יהודיה שעלולה לאבד את ביתה תחת דחפוריהם של שרון-מופז-לפיד. לפיד, יש לזכור, הוא מן המתונים בקרב אנשי שינוי, הששים אלי טרנספר.
דברי השר לפיד אינם מפתיעים על רקע השיח התקשורתי בארץ, כאשר רבים מאנשי התקשורת "הממלכתית" בישראל (דוגמאות: חיים יבין, כרמלה מנשה, אריה גולן, חיים זיסוביץ) מגלים רגישות רבה לסבלם של אזרחי האויב – סבל הנובע מהמלחמה שרשות הטרור הפלסטינית מפעילה נגד ישראל – אבל מגלים אטימות כלפי הסבל הצפוי לאזרחים ישראלים אם חלילה תיושם עקירת יהודים מבתיהם רק בגלל יהדותם, על-פי תוכנית התנתקות כזו או אחרת. כל השיח הציבורי – וגם המשאל בליכוד – מתעלם מחוסר הלגיטימיות של עצם רעיון הטרנספר. כיצד היו מגיבים הכתבים והפוליטיקאים השולטים במיקרופונים על רעיון לערוך משאל לגבי טרנספר של ערבים?
תופעה חמורה אחרת המאפיינת את תפקודה של התקשורת הישראלית בזמן מלחמה היא הראיונות הבלתי-פוסקים עם מנהיגי מחבלים כמו מוחמד דחלאן, ג'יבריל רג'וב, יאסר ערפאת או אחמד יאסין. רק במדינה שבה הממשלה אינה מגדירה את המציאות כמלחמה והתקשורת תוקפת את הממשלה – כל ממשלה בישראל – רק משמאל, ייתכן מצב שבו ראשי האויב פונים לאזרחי ישראל מעל ראשה של ממשלתם ובסיוע התקשורת "הממלכתית".
מומלצים
