האם כלבים דומים לבעליהם?

על-פי טענה פופולרית רווחת - בעליהן של חיות מחמד דומים לחיות טיפוחיהם. האם יש ביסוס אמפירי לטענה זו, או שמא מדובר באנקדוטות משעשעות בלבד? ממחקרם של מייקל רוי וניקולס כריסטנפלד (Roy & Christenfeld) המתפרסם בגיליון מאי של כתב העת Psychological Science עולה כי אנשים בוחרים לעצמם חיות מחמד הדומות להם.

ישנם שני מנגנונים מרכזיים היכולים להסביר דימיון בין כלב לבעליו ("דמיון" הוגדר באופן כללי ביותר במובן האינטואטיבי של המלה, וללא מדדים ספציפיים): האחד הוא שאנשים בוחרים לעצמם מלכתחילה כלבים הדומים להם; השני הוא שבמשך הזמן נוצר דמיון בין הכלב לבין בעליו. בהקשר זה מעניין להזכיר מחקרים משנות השמונים אשר בהם שופטים התבקשו לדרג דמיון בין בני זוג הנשואים 25 שנים ובין בני זוג טריים.

איך מבדילים?

השופטים דירגו בני זוג בעלי ותק של 25 שנה כדומים יותר זה לזה מאשר בני זוג טריים. אם תהליך דומה מתרחש גם בקרב חיות מחמד ובעליהן, אזי ניתן לצפות שככל שיש לאדם חיית מחמד זמן רב יותר כך יהיה קל יותר לצופה מן הצד לדעת איזו מבין שתי חיות מחמד שייכת לאדם מסויים.

ואולם, אם אנשים דומים לחיות המחמד בגלל בחירה מראש אזי משך זמן הבעלות על חיית המחמד אינו צריך להשפיע על החלטתו של הצופה מן הצד. יתר על כן, אף נצפה למצוא דמיון רב יותר בין בעלים לבין כלביהם "הגזעיים" מאשר בין בעלים לבין כלביהם ה"מעורבים", שכן בשונה מגור "גזעי" אדם המאמץ לעצמו גור "מעורב" אינו יכול לדעת מראש את מראהו הבוגר של הגור.

בין גזעיים למעורבים

משתתפי המחקר צפו ב-45 תמונות של בעלי כלבים. בד בבד עם תמונת הבעלים הוצגו למשתתפים שתי תמונות של כלבים: תמונת הכלב השייך למצולם ותמונתו של כלב זר. המשתתפים התבקשו לשייך בין הכלב לבין בעליו. מתוצאות המחקר עולה כי משתתפי המחקר הצליחו להתאים בין כלבים "גזעיים" לבין בעליהם אך לא בין כלבים "מעורבים" לבין בעליהם.

כמו כן לא נמצא קשר סטטיסטי בין משך הבעלות על הכלב לבין יכולתם של הנחקרים להתאים בין הבעלים לבין הכלב. תוצאות אלה תומכות בהשערה שדמיון בין כלב לבין בעליו נובע מבחירה מלכתחילה בחיית המחמד בת המראה הספציפי ולא מדמיון שנוצר בין הבעלים לבין חיית המחמד במהלך הזמן.

במה הם בדיוק דומים?

מתוצאות המחקר לא ניתן ללמוד באיזו רמה בעלים דומים לחיית המחמד: האם ברמת המראה הכללי (למשל, כלבי זאב הם גבוהים ו"אלגנטיים"), האם במימדים ספציפיים של מראה (למשל, לכלבים מגזע קוקר ספנייל יש אוזניים ארוכות) או אולי בתכונות אישיות (ישנם זני כלבים הידועים למשל בחביבותם או בחוכמתם). ייתכן שאנשים לבביים וחביבים (תכונה העשויה להתבטא בתווי הפנים) יבחרו לעצמם כחיית מחמד בכלבים חביבים. לשם כך יידרשו מחקרי המשך.

האם רגשות יכולים לגרום לדעות קדומות להיווצר יש מאין? ממחקרם של דויד דה-סטנו ועמיתיו מתברר שהתשובה היא "כן". מהמחקר המתפרסם בגיליון מאי של כתב העת Psychological Science עולה כי רגשות כעס עשויים להשפיע באופן לא מודע על עמדותינו כלפי אנשים השייכים לקבוצות הנבדלות מהקבוצה לה אנו משתייכים.

קבוצות מינימליות

87 משתתפים נטלו חלק בניסוי. יצירת "הקבוצות המינימליות" נעשתה באופן הבא: למשתתפי המחקר נאמר כי הם נוטלים חלק במחקר אישיות במסגרתו התבקשו להעריך את תדירות התרחשותם של אירועים שונים (למשל, להעריך מהו מספר האנשים הנוסעים ברכבת התחתית בניו-יורק מדי יום).

זיהוי לפי צמידים

לאחר שסיימו את שאלון ההערכה, נאמר לכל משתתף כי המחשב ניתח את תוצאותיו ונמצא כי הוא מבצע הערכות יתר או הערכות חסר. למעשה, כל משתתף שובץ באחת משתי הקבוצות באופן אקראי. כדי לוודא שהמשתתפים יזכרו את שייכותם הקבוצתית, הם התבקשו לענוד במהלך הניסוי צמיד אדום (למבצעי הערכת חסר) או כחול (למבצעי הערכת יתר).

יצירת רגשות אקראיים

בשלב האחרון נבדקה האפשרות של היווצרות דעות קדומות באופן אוטומטי לא מודע כלפי קבוצת החוץ באופן הבא: על מסך מחשב הוקרנה תמונה של בן קבוצת הפְּנים או החוץ ולפניה הוקרנה מלה חיובית (כגון, "טוב") או שלילית (כגון, "רע"). מטלת משתתפי המחקר היתה לסווג את התמונות כשייכות לחברי קבוצת הפנים או החוץ.

מהירות ההקשרים

ההיגיון העומד בבסיס מטלה זו מבוסס על מחקרים קודמים, בהם התברר שאנשים מהירים יותר בזיהוי גירוי אם לפניו הוקרן גירוי בעל רמת ערכיות (valence) דומה. הכוונה היא זו: אנשים מהירים יותר בזיהוי תמונה של פרח, למשל, כאשר לפניה הוקרנה המלה "יפה" מאשר כשלפניה הוקרנה המלה "מכוער". המהירות בה אנשים יוצרים הֶקשרים בין מילים חיוביות או שליליות לבין גירויים שונים מהווה מדד עקיף לערכיות שהם מייחסים באופן אוטומטי ולא מודע לאותם גירויים.

תוצאות הכעס

מן המחקר מתברר כי כאשר אנשים כועסים נוצרות בבחינת יש מאין דעות קדומות על חברי קבוצת החוץ. התופעה אינה מתרחשת כאשר אנשים חשים תחושות ניטרליות או עצב. מדוע? לדעת החוקרים משום שרגשות מסויימים – כגון כעס – קשורים יותר מאחרים ליחסים בינקבוצתיים. באופן טבעי רגשות מאותתים לנו על אודות הסביבה: אנו חווים רגשות מסוימים למטרה פונקציונלית: כך אנו מכינים את עצמנו להתמודד (ברמה הפיזיולוגית והקוגניטיבית) עם אתגר בסביבתנו.

קיומן של קבוצות-חוץ בסביבה עלולות לאיים עלינו מבחינת פוטנציאל לקונפליקט, סכנה לביטחון אישי או תחרות על משאבים. כפועל יוצא מכך, כאשר אנשים חווים רגש (כגון כעס) היכול לנבא אפשרות להתפתחותו של קונפליקט בסביבה, הופכת החוויה הרגשית למעין עדשה לא מודעת דרכה אנו מתבוננים בעולם באופן מוטה. כך, באופן אוטומטי ולא מודע, בעת מצבי כעס קבוצות שונות מאיתנו נתפשות באופן שלילי.