על המדף: דיסקים אלקטרונים חדשים
מה חדש בסצינת הטראנס המקומית: סקירה של ארבעה דיסקים שיצאו באחרונה
ניסיון לחדש, לעשות מוזיקה מקורית. זה מה שכל אמן טראנס שואף לו בימים אלה. בין עשרות האמנים שמופיעים כמו פטריות הזיה אחרי הגשם, יש כמה שמנסים להתעלות מעבר לבנאלי, מעל לשגרתי. למרבה הצער, דידי עזרא וכפיר לנקרי, המרכיבים את "ביזאר קונטקט", לא מחדשים הרבה.
השגרתיות והשבלוניות בולטות והבנאליות שולטת ברוב האלבום. הפול-און שמנסים הצמד לשווק הוא פשוט, נוסחתי ומרקיד, ללא שמץ של ספק, אבל למעט שני קטעים (Drop it ו- Twisted, שנכתב יחד עם Optyvision), "פלסטיק פנטסטיק" הוא פלסטי. אבל בכלל לא פנטסטי. מרבית הקטעים באלבום נטולי סיפור או משמעות מיוחדת והאלבום נופל בין הכיסאות, יחד עם עוד הרבה מאוד אלבומים שיצאו בתקופה האחרונה, וזאת למרות הניסיון של השניים לעשות משהו מקורי ורענן.
Doof Records - EST 1&2
גם האנשים ב-Doof תמיד מנסים לחדש ולהראות שהם שונים מכל שאר הלייבלים שעוסקים בטראנס ומוזיקה אלקטרונית בארץ. ראשי התיבות של EST לפי Doof הם Electric Shock Treatment. יתכן שזה קשור לסגנון המוזיקלי שמזוהה עם Doof עצמם. מי שמכיר את המסיבות של דוף יודע שהולכים לשם כדי לקבל מסיבת קרחניזם במיטבו. אולי דווקא שני האלבומים האלה, שאמנם יצאו תחת אותו שם אך אינם מוחשבים ע"י הלייבל כאלבום כפול, אלא כשני סשנים נפרדים, הם טיפול בהלם שדוף מחפשים לתת לקהל שלהם.
המוזיקה בשני האלבומים היא הרבה יותר לילית, חשוכה ואפלולית, ורק חלק מהקטעים נוגעים פה ושם בסגנון המוזיקלי של Doof - כשהרבה מהם מאזנים בין פרוגרסיב לפול-און ובין טכנו לפסיכדלי.
לצד שמות ישנים וטובים כמו Vibra יש פה גם שמות חדשים יותר, כמו "אזקס סינדרום", שמעניקים לשני האוספים שנערכו ע"י רומן בטלר ואנדריי מקסיוק מגע רחבתי עם קריצות לכיוון מסיבות האנדרגראונד של דוף, עם צד יותר אפל.
Xerox & Illumination - Temporary Insanity
זירוקס הוא משה קינן, אחת מאושיות הטראנס הוותיקות ביותר. קינן הקים, יחד עם מאיר כהן ואייל ינקוביץ', את הלייבל "הומגה", שנחשב היום לאחד המובילים בסצינת המוזיקה האלקטרונית הישראלית בעולם. זירוקס הוא גם שם האמן של קינן, תחתיו הוציא עשרות קטעים לאוספים וגם כמה אלבומים. אילומיניישן הוא אמיר דביר, בחור צעיר ומוכשר מתל-אביב שהוציא שלושה אלבומים ומאחוריו רזומה מרשים שכולל לא מעט שיתופי פעולה עם קינן.
האלבום המשותף בין השניים נוגע בעבר הנוסטלגי של הטראנס תוך ניצול ושימוש בטכניקות הסאונד החדישות של ימינו. אם כיום המוזיקה של קינן מימים עברו נשמעת מיושנת ונוסטלגית, היום הוא ודביר מביאים אותה לקהל חדש, שיודע רק איך לחפור ברחבות.
שיתוף הפעולה המעניין יכול להביא דברים חדשים ומעניינים בעתיד, בינתיים הוא מתקשה לספק את הסחורה. מצד אחד הוא מעוצב בצורה מדהימה (עטיפת האלבום מזכירה יותר מכל את פינק פלויד), הסאונד מבריק ונוצץ וערכי ההפקה ניכרים. אך עם זאת, רוב הקטעים באלבום סובלים מנטייה לשחזור את רגעי העבר – אך ללא הסיפור או הפואנטה. יש אנשים שאין להם בעיה עם נוסטלגיה, אך האלבום גם לא מחדש דבר וגם לא ממש מזכיר את ימי הזוהר של זירוקס, כשאנשים עוד היו מגיעים לעמדה של הדי-ג'יי ומתחננים: "אחי, שים 'קסרוקס', בחייאת"...
Atomic Pulse - De-toxicated
מאז שהוכנסו מתחת לכנפיו של דדה ב"ספקטרום מיוזיק", מנסים תמיר אוזנה ויאיר בר-און להיות משהו אחר ממה שהצטיירו ברליסים הראשונים שלהם. לא עוד פול-און מקושקש, לא עוד קרחנה חסרת משמעות. באלבום החדש שלהם הם באמת מנסים להשתדרג, ומציעים כמה נגיעות קלאביות מעניינות, אך לא יותר מזה.
הרעיון הכללי מאחורי המוזיקה של אטומיק פולס היא נוסחתיות, אה-לה GMS, עם קצת יותר רוך בכל הקשור לכתיבה מלודית. באופן כללי, האלבום מצטיין בעיקר בעבודת סאונד סבירה וכמה קטעים טובים (Trip To Space הפותח נותן תחושה ממש טובה של ריחוף, בליווי באס-ליין דוחף וכיפי), אבל ברגע שעוברים לקטעים האחרים, התחושה הטובה נעלמת לטובת סאונד בוסרי ולא בשל, קטעים בנאליים והתעסקות בעליות תפלות וצפויות, סימפולים משומשים וסינתיסייזרים לעוסים.
למרות החזות המוזיקלית היציבה של השניים והכישרון, שישנו, אם לא ייצאו אוזנה ובר-און ממילכוד הפול-און אליו נופלים היום כ"כ הרבה אמנים, הם לא יזכרו להערכה שלה זוכים הרכבים כמו אינפקטד מאשרום, למשל.
