מעגל מכושף
סופרמן השתמש בכוחותיו העל-טבעיים כדי לסובב את כדור הארץ ולבטל את תוצאותיה של רעידת אדמה. שרון אינו סופרמן. וגם כמה מילים על נתניהו
יש מעגלים שלא ניתן לרבע אותם. כזהו המעגל המכושף שבו מצויה עכשיו תוכנית ההתנתקות-נסיגה מרצועת עזה.
הסיבה העיקרית למצוקתה של התוכנית היא מצבו הירוד של אביה-מולידה, ראש הממשלה. שרון מקרין אנטי-מנהיגות עייפה. הוא מתמסר לפתרונות של עורכי דין. הוא לא מצליח לשכנע בכנות התפנית בתפיסת עולמו. הוא לא סוחף אחריו. הוא נראה כמי שנגרר אחר עצמו; קורבן לכובד תנועותיו.
לראש הממשלה היה רוב ברור בממשלתו בעד תוכנית ההתנתקות המקורית. אבל שרון, מטעמים שנותרו סתומים ובלתי מוסברים גם היום, העדיף להתעלם מכך וללכת על ההרפתקה של "משאל מתפקדי הליכוד". בקלות דעת בלתי נסבלת הוא העדיף להמר, פשוטו כמשמעו, להמר, בגורל ההכרעה האסטרטגית הלאומית החשובה של ישראל בשנים האחרונות.
בהימור הזה שרון הפסיד. הוא הפסיד משום שעשה רק את המינימום המינימלי כדי לנצח. מסוגר בלשכתו התכתב שרון עם חברי מפלגתו באמצעות ראיונות מאולצים לתקשורת. לא פלא שהפסיד.
האם ניתן לתקן את הנזק? סופרמן, באחד מסרטיו, השתמש בכוחותיו העל-טבעיים כדי לסובב את כדור הארץ על צירו לאחור ובכך לבטל את תוצאותיה של רעידת אדמה. שרון אינו סופרמן והזמן לא יסב אחורה לפי פקודתו. האפשרויות הניצבות בפניו מציאותיות יותר.
אפשרות אחת של שרון היא להרים ידיים, לגמד את תוכנית ההתנתקות מעזה למיקרו-פינוי ובכך להציל את הקואליציה במחיר של ביזוי והתקפלות. אפשרות אחרת, שראוי לדון בה בכובד ראש, היא עריכת משאל חוזר בקרב מתפקדי הליכוד, בטענה למיעוט המשתתפים בסבב הקודם. אם שרון יתגייס ויוביל הפעם בעצמו את הקרב על המשאל, הוא ינצח בו. האפשרות השלישית של שרון היא ללכת לבחירות חדשות בראש גוש על-מפלגתי שיכלול חלקים מהליכוד, שינוי והעבודה, ושעל דגלו יהיה חרוט נושא ההתנתקות. ויש, כרגיל בממשלות ישראל, גם האופציה הנצחית לרבע את המעגל, כלומר "לפשר". היא פשוטה בתכלית: לא לעשות כלום. נחכה ונראה; מי אמר שזו לא מדיניות?
מה רוצים מביבי
מר נתניהו שלל מלכתחילה את תוכנית הנסיגה של שרון לא בשל התנגדותו לעצם פינוי היישובים היהודיים מהשטחים, אלא בשל החד-צדדיות של המהלך. התוכנית נראתה בעיניו כעסקה גרועה: לתת בלי לקבל. נתניהו העדיף, ומעדיף עדיין, תוכנית נסיגה מוסכמת, שבה מקבלות על עצמן ההנהגה הפלסטינית והקהילייה הבינלאומית (באמצעות האו"ם או נאט"ו) התחייבויות חשובות: מלחמה בטרור, רפורמות דמוקרטיות ועוד.
נתניהו רואה לנגד עיניו תוכנית מקיפה, שתהיה מנוף לפתרון ולא מנוף לקיפאון. מפת ההסדר שלו עם הפלסטינים נדיבה (בהרבה) מזו של שרון. במונחי שטח, בשאלת הגבולות, נתניהו קרוב יותר ל"מתווה קלינטון". במונחי הדדיות, בשאלות של פליטים, סיום הסכסוך, פירוז, לגיטימיות של מדינה יהודית ועוד, דרישותיו של נתניהו תקיפות ובלתי מתפשרות. גישתו רצינית ולא תגרנית.
אבל, לאחר לבטים ודברי הרגעה מהנשיא בוש, החליט נתניהו בכל זאת להצביע בממשלה בעד ההתנתקות החד-צדדית, על אף מגרעותיה. היה זה ראש הממשלה שרון בכבודו ובעצמו שבחר להביא את התוכנית לאישור מתפקדי הליכוד. אין, לכן, שום דבר בלתי פטריוטי, בלתי לאומי או מקומם בעמדתו הנוכחית של נתניהו. הוא מסרב לאכול את הדייסה שלא הוא בישל ולא הוא הקדיח.
התנהגות נתניהו אומנם לא היתה טלית שכולה תכלת. בהחלט לא: ראוי לבקרו על כך שלאחר הודעת התמיכה לא התגייס במלוא המרץ לתמוך בתוכנית ההתנתקות ואף תפס פוזה של פסיחה על שתי הסעיפים. וניתן לתמוה על דבקותו הנלהבת של נתניהו בתוצאות משאל שלא הוא יזם. אך כל ההאשמות הללו אינן יכולות להסתיר דבר אחד: ביבי, מבחינתו, עמד בדיבורו ונהג ביושר.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
