איזו שלמות מדהימה
פסטיבל ישראל. רביעיית "אלבן ברג". תיאטרון חולון: היופי המוסיקלי והאנושי בטהרתו
נגינה כזו שומעים רק פעם בעשור שנים. רביעיית "אלבן ברג" עשתה זאת, ובגדול. זה היה מסע מוסיקלי אל מחוזות הצער האנושי. זה היה מסע אל תוך הכאב של כולנו בחיים. איזו שלמות מדהימה.
זו לא רק הנגינה המופלאה שלהם. זה לא התיאום המושלם ביניהם. זו אפילו לא המוסיקליות הנדירה שלהם. זו האמירה העמוקה. נדמה שהם בכלל לא מנגנים. הם מדברים. משוחחים. ברווח שבין הפילוסופיה לבין השירה והליריקה – שם יושבת רביעיית "אלבן ברג". כל צליל מהנגינה שלהם, יש לו משקל עצמאי משלו. יש לו צבע מיוחד. כאשר הם ניגנו את ברהמס (רביעייה מס. 1), נדמה היה שצליל המשי של הכינורות נוגע בצליל הקטיפה השחורה של הוויולה והצ'לו. הפרק השלישי צילצל כמו היה זה שיר פרידה מהחיים. מרגש. תארו לכם ארבעה נגנים יושבים ומקלפים את כל הקליפות מהיצירות ונשארים רק עם הגרעין. וכך, ברהמס היה נטול מתקתקות בנאלית. היידן (רביעייה אופ. 76, מס. 4) היה חף מכל קלילות מלאכותית. שוסטקוביץ' (רביעייה מס. 11) הפך לשיא של הבעה פסימית. ומעל הכול – זו השקיפות הנהדרת שלהם בנגינה. ואולי על זה נאמר: "וכל העם רואים את הקולות". והיו גם פנים חדשות: איזבל שאיריסיוס הצעירה, שניגנה בוויולה, כמו נכנסה אל תוך האדרנלין של החבורה.
לסיכום: חוויה? מרגש? מה פתאום – קטן עליהם. זה פשוט היופי המוסיקלי והאנושי בטהרתו.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
