מלחמת עולם

יום שישי בצהריים בתחילת חודש מאי, בית קולנוע במרכז הארץ, הקרנה חגיגית לסרטו החדש של אבי נשר "סוף העולם שמאלה". הסצינה האחרונה נגמרת, המסך מוחשך והאורות נדלקים. השחקנים הנבוכים זזים בכסאות, מתבוננים זה בזה ולא מאמינים. "איפה הקרדיטים?", הם מתלחשים. השאלה הזו היא שאלת המפתח במאבק שמתרחש בין אבי נשר הבמאי לבין רובי פורת-שובל, שמשחקת בסרט. כל אחד מהם טוען שהרעיון לעלילה הגיע ממנו, והוויכוח האמנותי גלש כבר מזמן לפסים משפטיים.

אבל נתחיל מההתחלה. "סוף העולם שמאלה" מספר את סיפורן של שתי נערות מתבגרות בירוחם של תחילת שנות ה-60, ניקול המרוקאית (נטע גרטי) ושרה ההודית (ליעז צ'רחי). שרה מופנמת ופילוסופית, ניקול מוחצנת ואף מנהלת רומן עם המורה (נתי רביץ) שהגיע מתל אביב. ז'אנט (פורת-שובל) היא אמה של ניקול, שבטוחה שהיא חיה בלב פריז ולא בעיירת פיתוח. בגדי המעצבים והניסיון להיאחז בקולטורה מהבית הם חלק בלתי נפרד מחייה. בעלה, שעובד במפעל פניציה, נאלץ להיות מציאותי קצת יותר ומנהל רומן עם סימון, השכנה ההודית מהקומה למעלה. את סיפור העלילה מלווה סיפור שקרה באמת - ההודים תושבי ירוחם הקימו קבוצת קריקט והתכוננו לבואה של אלופת אנגליה למשחק ידידות. זהו גם פחות או יותר הפרט היחידי שעליו קיימת הסכמה בין פורת-שובל לנשר. בין השניים ניטש ויכוח למי שייך סיפור העלילה בסרט, ובבקשה הדחופה למינוי בורר שהגישה פורת-שובל לבית המשפט היא טוענת כי נשר ניכס לעצמו את סיפור חייה בירוחם והפך אותו לסיפור חייו.

פורת-שובל מספרת שלפני שלוש שנים היא קיבלה טלפון מהתסריטאית שרה עדן, שהתקשרה בשמו של נשר. היא הסבירה שנשר שמע על משחק הקריקט ולאחר תחקיר גילה ששובל היא ילידת ירוחם. כמה ימים לאחר מכן נערך מפגש משולש, בו שפכה שובל את סיפור חייה. "סיפרתי לו על אמא שלי, הגראנד דאם, על הרומן עם המורה שכל העיירה ידעה עליו, על השכנה המקסימה שהיתה נוסעת לתל אביב ומביאה לי מתנות מהעיר הגדולה (סצינה שנכנסה לסרט, בה ניקול מקבלת בירית אדומה. ר.ג.), וכמובן על החברות ביני לבין הנערה ההודית", מספרת פורת-שובל. "העיניים שלו זרחו, והוא הבין שעכשיו יש בשר לעלילה, כי עד אז הם הסתובבו סביב חומרים שלא החזיקו מים. מאותו רגע התחיל תהליך עבודה אינטנסיבי. הפגשתי אותו עם אנשים, לקחתי אותו לירוחם והכרתי לו לוקיישנים כמו מפעל פניציה ואגם ירוחם, שמצולם בסצינת הפתיחה. אז הוא נסע לארה"ב למספר חודשים, חזר והתחלנו לכתוב. ביום הראשון הוא אמר שאני ממונה על הצד המרוקאי, שרה על ההודים והוא על המבנה". נשר בעצמו אמר במרץ 2002 בראיון ל"צומת השרון": "שרה ואני עבדנו הרבה, אבל היה לי חסר משהו בתהליך העבודה. כשראיתי את רובי בהצגה 'נעמי', הוקסמתי. הקליק היה מיידי".

לא סיכמתם שום דבר לגבי הקרדיטים?

"לא, לא החתמתי אותו. העניין התחיל כשהוא ניסח לקרן לקולנוע בקשה לתקציב לפיתוח תסריט. היה כתוב שם 'על פי רעיון מקורי של אבי נשר', והקרדיטים היו לפי האל"ף-בי"ת: נשר, עדן ופורת-שובל. הודעתי לו שאם השם שלי לא מופיע ראשון אני עוזבת".

ומה הוא אמר?

"הוא חתם לי בכתב ידו שאת שמי הוא יעביר לראש הרשימה". פורת-שובל שולפת כתב התחייבות מה-1 בנובמבר 2002: "אחליף עימך, ככל שהדבר תלוי בי, את סדר השמות בכל קרידט שיינתן לתסריטאים בסרט, כך ששמך יירשם תמיד ראשון. במידה ולא יעלה הדבר בידי, הנני מתחייב כי במידה ויזכה הסרט בפרס הסרט הזר הטוב ביותר, בפסטיבל סרטים כלשהו, תעלה רובי לבדה לבמה". בסעיף נוסף במסמך כותב נשר "בכל קרדיט שיינתן לך כמפיקה שותפה בגוף הסרט, שמך יהיה מייד בסמוך בחשיבות לשמי כמפיק".

עוד סימן מבשר רעות הגיע כשהחלו הצילומים במפעל פניציה. שם, לדברי פורת-שובל, הזהיר אותה נשר שלא תעז לומר שיש קשר בין הסרט לחיים שלה. החשדות שלה התגברו כשהיא שמעה את נשר מספר למשקיעים שהתסריט הוא פרי דמיונו. "אחרי שנה של עבודה משותפת ביקשתי ממנו לערוך חוזה שמעגן את הזכויות והקרדיטים שלי. ידעתי שאני הולכת לאבד ידיד, אבל לא היה לי מושג איזה אויב יצרתי".

אז איזה תואר קיבלת?

"קיבלתי קרדיט של coproducer, וזה לא תואר של כבוד, אלא קרדיט שניתן על עבודה ועל שותפות בפרויקט. למרות שסיכמנו שהשם שלי יהיה כתוב במסך נפרד, מייד לאחר השם של אבי נשר, ראיתי שהוא נתן קרדיט למישהי בשם קולט קונגו, שאף אחד לא יודע מי זאת, ולקובי אושרת. זה גם הקרדיט היחיד שקיבלתי בכרזת הפוסטר בצרפת, אני לא קיימת שם לא כשחקנית ולא כתסריטאית. כששאלתי למה, אמרו לי שככה אבי החליט" (בתגובה אמר נשר: "קולט קונגו היא המזכירה בלוס אנג'לס וזה כתוב לה בחוזה").

למה לדעתך זה קרה?

"יש משהו ביצרים שלו שמסמא אותו מלראות את האמת ואת ההשלכות של מה שהוא עושה".

שובל אוחזת בראיון שקיים לאחרונה נשר לעיתון "תל אביב", שנושא את הכותרת "אבא, זה בשבילך", ולא מסוגלת להבין מה קרה. "בכתבה הוא טוען שאבא שלו נפטר בשנת 2000 וזה היה הטריגר לסרט", היא שולפת מסמך. "הנה דף שהוא פיקסס לי אחרי חודשים של עבודה, שבו הוא אומר שאבא שלו נפטר בסוף ספטמבר 2001", היא נשנקת. "עבדתי מתוך חומרים מאוד מאוד אישיים והוא דחק אותי החוצה. אני מפיקה-שותפה כדין ובצדק, מה גם שעד שנכנסה לתמונה חברת ההפקה הייתי הפקה של בן אדם אחד. הייתי אמונה על הליהוק, על בחירת לוקיישנים, גיוס ספונסרים, הייתי הנהגת שלו והטלפנית שלו. אני משחקת בסרט תפקיד שנכתב בהשראת אמי ריימונד ז"ל. זה החלק הכי קשה עבורי, ועל זה אני בוכה. לא ביקשתי כסף ולא קרדיט על הסיפור האישי שלי, אז לפחות הוא היה צריך לתת קרדיט או הקדשה לאמא שלי בסוף הסרט. במקום זה, ראיתי הקדשה לו ולאבא שלו בליווי תמונות. כלומר, הסרט, שמתרחש בירוחם, הוא על העולה מרומניה, שחי ארבעים שנה בניו יורק ליד הסנטרל פארק".

בכל זאת, נשר מציין בכל מקום שאת עושה תפקיד נפלא ומרגש.

"תודה לאל, בסופו של דבר ממה שרואים על המסך אי אפשר להתעלם", היא פורצת בבכי. "אחרי כל מה שעשיתי היה מגיע לי לבוא להקרנה בצורה מכובדת. במקום זה הייתי צריכה לפלוש כגנב בלילה, מפוחדת ולהתמודד עם הסצינה שבה אני שוכבת על ערש דווי, כשהתמונות האמיתיות של אבי ואמי מעלי. תארי לך את ההרגשה. עם זאת, אני אוהבת את הסרט ומכבדת את כל השחקנים שנטלו בו חלק ועשו עבודה נפלאה. מגיעה גם תודה למפיקים דודי זילבר ומשה אדרי".

מה, למעשה, את רוצה היום מאבי נשר?

"שרק יקיים את החוזה בינינו. כבר הודיעו לעורך הדין שלי שהם לא מתכוונים להזמין אותי לשום אירוע ולא לשתף אותי ביחסי הציבור לסרט. את יודעת כמה כוחות נפש הייתי צריכה? קיבלתי איומים שאף מפיק לא יעבוד איתי, שכל השחקנים של הסרט ישנאו אותי, ואני, תחת הבליץ הזה, מנסה להמשיך במאבקי הצודק. אני לא מבינה מה קורה, במה חטאתי? אם יש חוזה, תמלא אותו. אני אושיט את ידי לשלום וניתן לסרט המקסים הזה לצאת לדרך".

אבי נשר מגיב לטענות של רובי פורת-שובל

"כל העניין מאוד משעשע, כי אני ממש לא צד בעניין. רובי פורת-שובל, אם שמת לב, תובעת את השותפות המוגבלת ולא את אבי נשר".

ואתה לא חלק מהשותפות המוגבלת?

"ממש לא. הם המעבידים שלי, בדיוק כמו שהם המעבידים של רובי, לכן את צריכה לפנות אליהם. האנשים שם יתנו לך את התשובות המדויקות ויראו לך את כל ההסכמים שהיא חתומה עליהם. מה, היא היתה שיכורה כשהיא חתמה?".

אבל היא טוענת נגדך באופן אישי, שניכסת את סיפור חייה.

"את מכירה את הסיפור על השחקנית שביימה את החטיפה שלה ערב הבכורה?".

לא, אבל אני יכולה להבין את האנלוגיה. יש לה מסמך חתום בכתב ידך שבו אתה מבטיח כי שמה כתסריטאית ייכתב ראשונה במעלה.

"כתוב שם שאעשה כל מאמץ, ומי אמר שלא עשיתי?".

ומה לגבי מסמך בכתב ידך שמבטיח את אותו דבר?

"את ראית את המסמך הזה? ואיך את יודעת שזה כתב ידי?".

כתבת או לא כתבת?

"כתבתי לה הרבה מסמכים מאמריקה".

ומה לגבי הקרדיטים שלה?

"מה זאת אומרת? יש לה את כל הקרדיטים שהיא צריכה לקבל, והיא ראתה את זה בעיניים שלה ביום שישי (28.5). אני מזמין אותך לסיור מחר בסינמה סיטי לראות רק את הקרדיטים בעיניים שלך".

ומה לגבי הקרדיט מפיקה שותפה שאינו מצוי?

"את יודעת מה זה מפיקה שותפה?".

אתה אמרת פעם שזה משהו כמו תואר ד"ר של כבוד.

"אפילו הרבה פחות מזה. זה אפילו לא ד"ר של כבוד".

במכתב ששיגרה עו"ד גילי לאור למערכת, נאמר כי "לכשיוקרן הסרט לקהל הרחב יוכל זה במו עיניו לראות כי כל הקרדיטים שההפקה התחייבה בחוזים שפורת-שובל תקבל ניתנו לה במלואם וכל אמירה אחרת היא הכפשה וטענת שווא".

עורכי הדין של רובי פורת-שובל, עינת גלוסר ומיכאל לוין, טוענים בעניין זה כי מדובר בטענה מטעה, משום שהסרט יצא זה מכבר לאקרנים בצרפת מבלי שנשמרו מלוא זכויותיה של פורת שובל בקרדיטים, או חלקם, לפי ההסכמים. יתר על כן, נעדר מקומם של הקרדיטים או חלקם בכל החומר היחצני והפרסומי המלווה הפקה זו, בארץ ובצרפת.