זה חייב להתחיל בראש
יותר ויותר ישראלים מבינים כי המלחמה היא על המבודדות שבהתנחלויות. במקביל עדיין נעדרת ההכרה במקומם של הפלסטינים כקבוצת לאום לגיטימית בעלת זכויות בארץ זו
השיח הפוליטי החדש שנשמע לאחרונה בקרב דובריו של המרכז הפוליטי בארץ חושף מבלי משים את יסודות הטרגדיה שמתחוללת למול עינינו בעשור האחרון. זוהי טרגדיה שמחולליה הפסיבים הם מיליוני אזרחים ישראלים, שהפקירו את עתידם עבור קומץ מתנחלים וקורט פוליטיקאים מוגי לב.
בשבועות אלה, לאחר התבוסה שספג שרון במשאל מתפקדי הליכוד, מגיע מספר רב והולך של ישראלים למסקנה כי יש סתירה מובנית בין מאווייהם הפוליטיים של המתנחלים ובין האינטרסים הבסיסיים ביותר של החברה הישראלית.
רבים מהממקמים את עצמם במרכז המפה הפוליטית, מבינים לפתע כי המלחמה שניטשת זה שלוש שנים בשטחים אינה מלחמה על קיומה של מדינת ישראל, כי אם מלחמה על שלומן של ההזויות והמבודדות שבהתנחלויות רצועת עזה והגדה המערבית. הבעיה בשיח זה אינה במסקנה העולה ממנו (הנכונה כשלעצמה), כי אם באופן החשיבה ורוחב ספקטרום העובדות שהרוב מבין אותם ישראלים מוכנים לגייס שעה שהם מעצבים את תפיסת עולמם הפוליטית.
בשנים האחרונות, במקביל לדובריה הרשמיים של הממשלה, נרתם גם חלקה המכריע של התקשורת לשכנע את הציבור כי המלחמה שבה אנו נתונים מאז ספטמבר 2000 היא מלחמת אין ברירה שנכפתה עלינו, שמבטאת את סירובם העמוק והעקרוני של הפלסטינים לקבל את קיומה של ישות יהודית עצמאית בשטחיה של "פלסטין ההיסטורית".
ביטוי מליצי נתן לכך ארי שביט ב"הארץ", כאשר כינה אותה "המלחמה על הקרואסון והאספרסו", במאמר שנכתב באחת מתקופות השיא של פעולות טרור המתאבדים הרצחני בירושלים. הזכות לאכול קרואסון וללגום אספרסו בבטחה היא ללא ספק זכות שראוי להילחם עליה. עם זאת, יש מספר זכויות יסוד נוספות שעליהן שווה להילחם: הזכות לעבודה, לחינוך, לתנועה חופשית, לאספקת מים סדירה, לבעלות על רכוש, ולבסוף גם הזכות לחיות חיים פוליטיים וריבוניים הולמים. כל אלה הן זכויות שמזה שלושה וחצי עשורים רובו המכריע של הציבור שחי בגדה המערבית וברצועה - היינו הפלסטינים – אינם נהנים מהן.
מציאות זו לא נוצרה עם פרוץ האינתיפאדה השנייה. מרכיביה כולם יצוקים על יסודותיה של ההתנחלות הישראלית הראשונה, שהוקמה בגדה המערבית כבר בשנת 1967. שם, לראשונה, קיבלה ביטוי פיזי ההנחה שזה מוסרי וגם מעשי לקיים מערכת שלטון המבדילה בין בני אדם על-פי מוצא אתני ושייכות דתית.
המדיניות של כל ממשלות ישראל שכיהנו מאז ועד היום לא רק שלא ביטאה הסתייגות מהנחות אלה, היא חיזקה אותן. היו אלה דווקא שנות תהליך אוסלו שבהן ישראל, באמצעות בנייה מואצת בשטחים, שינתה ללא הכר את שטחי הגדה המערבית ורצועת עזה. האם מדיניות זו עלתה בקנה אחד עם מדיניותן המוצהרת של ממשלות ישראל בדבר ניהול משא ומתן על עתיד השטחים? האם עובדות יסוד אלו נזכרות בדיון הפוליטי המרכזי שמתקיים בשנים האחרונות?
את הסיבה העיקרית לכך שהתשובות לשתי השאלות הללו שליליות יש לחפש בתודעת רוב הציבור הישראלי, שממנה נעדר גם היום מקומם של הפלסטינים כקבוצת לאום לגיטימית בעלת זכויות קולקטיביות בארץ זו. חסרונה של הכרה אמיתית - ולא רק פורמלית – בקיום הפלסטיני, קדם לפריצת האינתיפאדה ב-2000, אך הוא נמשך בשלוש וחצי השנים האחרונות, כל עוד המלחמה ניטשה על "הקרואסון והאספרסו".
דומה כי גם כיום, שעה שסוף סוף הולך וגדל מספר האנשים שמבינים כי המלחמה היא על הנידחת שבהתנחלויות, מה שגרם לכך אינו גילוי קיומם של הפלסטינים, אלא ניצחונם של המתנחלים על פטרונם הפוליטי לשעבר שרון. מתסכל ומקומם ככל שיהיה ניצחון זה, הוא אינו משנה את הדילמה העקרונית שרובצת לפתחו של הציבור הישראלי זה 37 שנים.
על הציבור הישראלי להחליט האם הוא בשל להתחיל בתהליך קשה וכואב של התפקחות, שבסופו ניאלץ כולנו לבחור בין שתי אפשרויות: כינונן של שתי מדינות לאום עצמאיות זו לצד זו בלי שליטה ישראלית ברוב ההתנחלויות, או כינונה של מדינה אחת שתשרת את כל אזרחיה בלי קשר לדתם ומוצאם. שנוי תודעתי זה חייב יהיה להתחיל בראש של כולנו, ולא באמצעות שטיפת מוח היסטרית וכושלת של משפחת שרון ויועצי החצר שלה. ולתהליך הזה יש שם: דה-קולוניזציה.
פינוי מאחז. כל הממשלות תמכו בהתנחלויות
צילום: איי פי
מומלצים
