כתבים מצייצים - לכל הציוצים >

ספרים למחשבה

האם הפילוסופיה יכולה להפוך אותנו מאושרים יותר? האם היא יכולה להחליף את ספת הפסיכולוג? האם היא יכולה להוביל אותנו לשלמות, משמעות, מודעות, שלווה? רן בן-נון חיפש את כל התשובות בנבכיהם של מספר ספרי פילוסופיה פופולרית. מיוחד לשבוע הספר

רן בן נוןפורסם: 08.06.04 , 16:00

רוחניות: להתמזג עם הבריאה

קרישנמורטי ההודי הוא הגורו הכי אנטי-גורו. כל חייו עסק בביטול הגורואיות של עצמו: נדד ממקום למקום, מסרב לכתות, היכלות, מאמינים וכל צורה של דת מאורגנת - רק חנה פה ושם ודיבר עם אנשים.

'יומנו של קרישנמורטי' מלווה אותו במסע באתרים שונים בעולם - מקומות שהוא חווה בדרכו הייחודית, מקדם את רעיון החופש שבבסיס התורה שלו. הדרך שבה קרישנמורטי חווה את הטבע היא מדיטטיבית, אבל הוא בכלל נגד מדיטציה קבועה מראש. מדיטציה היא דבר שקורה לנו, היא באה אלינו מתוך הדרך שבה אנו חיים. השחרור האמיתי מכבלי המחשבה הוא למעשה מדיטציה תמידית.

המטרה בתורתו של קרישנמורטי (אם בכלל אפשר לדבר עליה במונחים מערביים של מטרות) היא ריקון של המוח ממחשבות ומדימויים והתמקדות בהתבוננות ובהקשבה בלבד. ככל שאנו מודרניים יותר, בודדים פחות, כך קשה לנו יותר להגיע לשם, כך החבילה שאנו סוחבים על הגב גדולה יותר, כך העצב גדול יותר.

אצל קרישנמורטי לא יושבים ליד הנהר, אלא נכנסים לתוכו: לתת לזמן ולדברים לחלוף על פניך, לא להתאמץ לבטא אותם, לנטוש את המילה, הביטוי, הספר, אפילו המחשבה, ופשוט לחוות. האדם המודט, ההרמוני, של קרישנמורטי, בעצם לא קיים כיחידה נפרדת אלא רק כחלק מהבריאה. הוא משליך מעליו את כלי הניתוח והחשיבה ופשוט חי את האחדות עם היקום, את היותו חלק מהמארג הקוסמי של כל הדברים כולם.

"יומנו של קרישנמורטי", ז. קרישנמורטי. עברית: ינץ לוי. הוצאת מודן, 99 עמ'

בודהיזם: הנזיר והפרארי הרוחני

ואלפולה ראהולה הוא נזיר בודהיסטי עם דוקטורט מהסורבון, דמות מושלמת לקירוב לבבות בין פילוסובפיה מזרחית לבין מוחות מערביים תאבי-ידע. אצלו אפשר לדעת את הדהרמה (התורה הבודהיסטית) בעיון פילוסופי, ואפשר לדעת אותה כאורח חיים וכאימון יומיומי, הבנה ותרגול, במטרה להגיע לשחרור מה"תעתוע" - אי ראיית הדברים כמות שהם, וכתוצאה מכך איבה והיאחזות הגורמים לסבל.

חוכמה, אהבה חומלת, ראייה צלולה של הדברים - לשם תיקח אותנו ה"דהרמה", דרך מדיטציה, ציוויים מוסריים, מנהגים, פולחנים, טקסים ומעשים טובים. גם דת, גם פילוסופיה, גם פסיכותרפיה - הבודהיזם הוא הכל, מפיזיקה וביולוגיה עד פסיכולוגיה ותורת ריפוי. האמת הבודהיסטית היא השתנות אינסופית, ולכן אין סוף להתבוננות, אין סוף לדרך, אין סוף לאמונה ואין סוף לאימון.

אחד מתלמידיו של הבודהה שאל אותו עשר שאלות מפתח בנושאי מטא-פיזיקה: האם היקום נצחי או לא, סופי או אינסופי, וכן הלאה. הבודהה השיב שלא הסביר את הדברים האלה כי אין בהם תועלת, הם רק מעכירי שלווה ומבזבזי זמן.

האדם המערבי, הסקרן תמיד, עשוי להתקומם מול הגישה הזאת. עבורנו חשיבה אבסטרקטית על דברים שאין בהם בהכרח תועלת קיומית-מעשית-יומיומית היא אחת מהנאות החיים. עבור הבודהה אין בחשיבה מסוג זה כל טעם. העיסוק האינטלקטואלי-רוחני שלו רחוק משם ומתמקד בהפסקת הסבל האנושי, דרך שמונת הסעיפים: השקפה נכונה, מחשבה נכונה, דיבור נכון, עשייה נכונה, אורח חיים נכון, מאמץ נכון, קשב נכון וריכוז נכון. יותר מפילוסופיה, הרבה יותר מדת, הבודהיזם הוא דרך חיים.

"מה שלימד הבודהה", ואלפולה ראהולה. מאנגלית: אילן לוטנברג ואבי פאר. הוצאת כתר/ רימון חיים אחרים, 188 עמ'

פוסט-מודרניזם: העידן ה"דרידיאני"

ז'אק דרידה הוא אחד הפילוסופים החשובים ביותר במחצית השנייה של המאה ה-20 והלאה, מאבות הפוסט-מודרניזם והדקונסטרוקטיביזם, או במילים אחרות: אחד האחראים לכך שהיום, יותר מאי-פעם, קשה לאדם הפשוט לקרוא טקסט פילוסופי ולהבין את משמעותו ללא תיווך פרשני כבד.

אליזבת רודינסקו היא היסטוריונית של הפסיכולוגיה, תלמידתו של דרידה, אפשר לומר אפילו מעריצתו. באופן קצת עצוב הזמן לדבר עם ז'אק דרידה הוא בדיוק עכשיו, או כפי שרודינסקו מנסחת זאת יפה, העולם הופך ליותר ויותר "דרידיאני": הוא הולך ומאבד את המבנים המסורתיים שלו, נעשה יותר מסתורי ופחות ברור ומובן, פחות "לוגי" ו"מובנה". מה שהיה אינו מה שיהיה. המציאות שלנו עוברת פירוק ודקונסטרוקציה - הרס וריקון ממשמעות.

"מה ילד יום" הוא אתגר אינטלקטואלי תלול ועיקש, שצריך לאחוז בו ולא להרפות. הערות השוליים הרבות שפזורות כמעט בכל עמוד מעניקות נקודות אחיזה לאורך הדרך ומנסות לעזור. לפעמים הן גם מצליחות, אבל בהחלט לא תמיד.

השדה המושגי שבו פועל דרידה נחרש לראשונה על-ידי הוגים שבאים מן הטקסט הפילוסופי וחוזרים אליו, כמעט מבלי לגעת במציאות ש"בחוץ". בעולם של ואקום רוחני, שבו אנשים ינסו הכל, מרייקי ועד קבלה, כדי למלא את חייהם באיזשהו סוג של תוכן, דרידה הוא הפילוסוף-מלך. המוצר שלו הוא פילוסופיה שהיא הכי קרובה לספרות, מאוהבת באופן כמעט חושני במילה הכתובה ובשפה שלה. דרידה מחזיר אותנו לתקופה עתיקה, שבה פילוסופים היו הרבה יותר סופרים מאשר פיסיקאים או מתמטיקאים, ואם תרצו - יש בכך סוג של נחמה.

"מה ילד יום", ז'אק דרידה ואליזבת רודינסקו. מצרפתית: אבנר להב. הוצאת חרגול, 254 עמ'

פילוסופיה קלאסית: לדעת אושר

אלן דה-בוטון הבריטי מזמין אותנו למשימה - להיעשות חכמים באמצעות הפילוסופיה, לפסוע בשביל הנובע ממשמעות המילה: אהבת (פילו) החוכמה (סופיה). הפילוסופיה עבורו היא עממית ושימושית לגמרי, כלי לחיים טובים יותר, אמצעי שמביא נחמה (שמו המקורי של הספר הוא "נחמות הפילוסופיה").

דה-בוטון לוקח אותנו דרך כתביהם של סוקרטס, אפיקורוס, מונטן, שופנהאואר וניטשה, ומראה לנו מה ניתן ללמוד מכל אחד ואחד מהם, כלים יעילים להתמודדות עם החיים: חוסר פופולריות או חוסר כסף, תסכול, אי-כשירות ואפילו לב שבור.

הטלת הספק הפילוסופית אצל דה-בוטון אינה סתם שעשוע אינטלקטואלי, אלא ציוד מחשבתי ראשון במעלה לחיים. מבקריו של סוקרטס אמרו שהוא מבזבז את זמנו בערעור על דברים שהם מובנים מאליהם. התשובה היא שהמובן מאליו, ובעיקר הפופולרי, אינו תמיד האמת לאמיתה.

הפרק על אפיקורוס, מטבע הדברים, הוא המענג ביותר בספר, לפחות מהסיבה הפשוטה שהאיש קידש את העונג, כי עונג הוא ראשיתם של חיים מאושרים וגם תכליתם". נעים לגלות כי האושר על-פי אפיקורוס אינו פונקציה של כסף ורכוש, אלא של ידידות, חירות, ובעיקר מחשבה: החשיבה הרציונלית תצילנו מכל הפחדים והחרדות, ואפילו מאימת המוות.

הביוגרפיות של הפילוסופים בספר משתלבות נפלא בתורתם, הדוגמאות קלילות ומדויקות, האיורים מקסימים. בכלל, "המדריך לאושר" הוא פשוט ממתק שגם לצעירים מאוד כדאי לטעום, כמו צידה הכרחית לתחילת הדרך. אצל ניטשה, הפילוסוף הסוגר את הספר, לומדים שהסבל הוא רק צעד טבעי ובלתי נמנע בדרך למשהו טוב. צריך לנסות שוב ושוב ולהיכשל, עד שזה מצליח. קחו את זה וחבקו את זה בחיים שלכם.

פילוסופיה - מדריך לאושר, אלן דה בוטון. מאנגלית: לי שיר. הוצאת ידיעות אחרונות, 103 עמ'

פורנו-פמיניזם: החיים בלי צנזורה

אנני ספרינקל עשתה הכל, באמת הכל, ממש ממש הכל, ב-25 שנותיה כ"זונת מולטימדיה". הספר האוטוביוגרפי עוקב אחריה מילדות פשוטה בפילדלפיה כנערה יהודייה בשם אלן סטיינברג, דרך קריירה של פרוצה, כוכבת ואמנית פורנו, ועד היום - דוקטור למיניות האדם וסוג של מורה רוחנית.

יש בספר הזה תמונות שלא ייאמנו ופרקים שלא יעלו על הדעת (כל מה שרצית לדעת על מקלחות זהב והיית רכרוכי מכדי לשאול), אבל יש גם הגות אמיתית של אחת הנשים המעניינות, המצחיקות, הנועזות ובוודאי המפתיעות בעולם כולו.

"להיות מצונזר זו דרך חיים", אומרת ספרינקל. האמנות המרתקת שלה עוסקת בעיקר במושג הטרנספורמציה - התהליך שעובר אדם, בדרך-כלל אישה, מהחיים הרגילים למצב של אובייקט מיני: נערת פין-אפ, כוכבת פורנו, מה שלא יהיה. מצד אחד, הטרנספורמציה היא תהליך משפיל ומבזה, שהופך אדם לחפץ, לאובייקט מיני בלבד. מצד שני, זהו תהליך של העצמה: לכוכבת הפורנו שליטה מוחלטת בתשוקות, במאוויים ובמצבי התודעה של צרכניה. על הקו הדק והחמקמק הזה, שבין חפץ למלכה, מהלך הדיון האמנותי-פילוסופי של ספרינקל.

אבל לא חייבים, בעצם גם לא ממש צריכים, לקחת אותה כל-כך ברצינות. "פוסט-פורנו-מודרניסטית" הוא הרבה יותר פאן מאשר תיאוריה. החלק האחרון, למשל, מוקדש למפעליה האמנותיים, בעיקר מופע המולטימדיה האירוטי הנושא את שם הספר, והסדנאות שספרינקל מעבירה עד היום: "סדנת הזונות והאלות" (שבה תהפכי לאלילת פורנו בעצמך), ו"שבוע המודעות לאורגזמה הקוסמית" (תענוגות חושניים שלא מן העולם הזה, תמורת 1,100 דולר, כולל ארוחות גורמה). היא כל-כך גדולה ומצחיקה, שמותר לה לפרסם את עצמה בלי בושה. בעצם, מותר לה הכל (ומה זה בכלל בושה?).