"עובדה", ערוץ 2, 21:20
מזל טוב, עכשיו זה רשמי: הפכנו לסין. לקוריאה. לתאילנד. הפכנו לכל אחד מאותם מקומות שבהם מועסקים פועלים שחורים משחור – צללי אדם, פחותים מבני אדם – תמורת שכר רעב. פועלים הממשיכים לחיות מכוח הפחד בלבד; הפחד לאבד את השום-כלום שיש להם, את מטה לחמם הדל, את החיים עצמם. ברוכים הבאים לסדנאות היזע של ישראל. יש דבר כזה.
לראות, ולסרב להאמין. "עובדי הקבלן" – מאות עובדים ב"מפעלי ים המלח" בדימונה – מפחדים כל כך, נידפים כל כך, עד שאינם מוכנים להתראיין אפילו
במסתור. גם אחרי שיצאו לגמלאות (ונזרקו לחיים של 1,700 שקל חודש ביטוח לאומי) הם עדיין מפחדים. עובדי הקבלן של "מפעלי ים המלח" חיים תחת משטר של פחד ואיומים. הם אינם עובדי החברה אלא עובדים חיצוניים – גם אם הם מועסקים במפעל עשרות שנים. אין להם כל זכויות סוציאליות, ניתן לפטר אותם בכל רגע. פועל פשוט שכזה, שיכול לסחוב שקי אשלגן משך 18-20 שעות ביום בחום בלתי נסבל, ירוויח בסוף החודש סביב 3,000 שקל. אחד מהם, שעבר תאונת עבודה, קיבל צעקות מהקבלן: אסור לדווח לביטוח, פן ייפגעו סיכויי העובדים הקבועים במפעל לזכות באיזה פרס בטיחות. במקום פיצויים, נוכו משכרו 1,500 שקלים. לשמוע, ולא להאמין לעוולה ולאיוולת.
"מפעלי ים המלח", בקיצור, הם מקום עבודה משפיל ונורא. מקום עבודה המבוסס על ניצול, איומים ובעיקר מעמדות. ותודה מיוחדת לאחים עופר, בעליהם של המפעל (אחרי שהמדינה ויתרה מיוזמתה על אוצרות הטבע שלה והפריטה גם אותם). האחים עופר הם מאותם עשירי-עולם ששמחים – נהנים, אני משער, באיזה אופן סאדיסטי – להוריד עובדים על ברכיהם, להשפיל אותם עד עפר, להעסיק בשכר רעב. אליהם מצטרף יו"ר ועד עובדי המפעל, ארמונד לנקרי, עוד ישראלי חסר אלוהים, שפשוט משקר למצלמה וטוען ש"אין עובדים כאלה" במפעל, ואחר כך מחליף את גרסתו ל"אולי 100 עובדים" ובסוף מודה: "יש עבודות שעובדי החברה לא מסוגלים לעשות". למה לא מסוגלים? כי "אני לא יכול להעסיק עובד כאן 24 שעות ללא הפסקה, זה בניגוד לחוק", אבל "קבלן יכול". תאמינו.
"זהב לבן", שביימה טלי שמש, הביא את דימונה כמיקרוקוסמוס של הישראליות הנוכחית: פער מעמדות בלתי נסבל, עד כדי עיוורון מוחלט של בעלי האמצעים לעצם קיומו של מעמד עבדים. בסיום הסרט הצטרף לחגיגה דודו טופז, עיוור נוסף, שחנך בתרועה את "מרכז טופז" בדימונה תוך שהוא חולף על פני האומללים המקומיים ומצטט בחדווה את מרטין לותר קינג: "יש לי חלום". ובכן, "יש לי סיוט" היא שורה הולמת בהרבה לנעשה בדימונה (טופז, כמובן, התקפל מתוכניותיו כעבור שלושה חודשים) ו"זהב לבן" לכד את הסיוט הישראלי העכשווי הזה: הזחיחות הבלתי נסבלת של העושר והמדיה (האחים עופר סירבו, כמובן, להתראיין) מול העוני המשווע, הבלתי נתפס, של העשוקים והמנוצלים.
אם חלפנו דרך עונה בינונית של "עובדה" רק כדי להגיע לסרט החשוב ושובר-הלב הזה, היה שווה.
צריך להגיד:
ליוני רועה: "הקהל הנפלא שנמצא איתנו כאן באולפן" ו"איזה קהל" הן פראזות טלוויזיוניות מודל 96' – שנה שעדיין לא הגעת אליה מבחינת התפתחות תוכניתך והערוץ שבו היא משודרת. אז – בינתיים להימנע.
לכולם: יתכן שמאיה בוסקילה לא הופיעה אתמול באף תוכנית בכלל? ואם זה המצב, מה קורה?
לערוץ 10, ששוקלים להעלות את "החרצופים" אצלם: פשוט שדרו חדשות. רוב הפוליטיקאים, בשלב זה, הם ממילא החרצופים של החרצופים.
