100 שנות מסע

בלי שום קשר לחגיגות שבוע הספר העברי, היום הוא יום חג לאוהבי הספרות בכלל ולמעריצי הסופר האירי ג'יימס ג'ויס בפרט. עשרות אלפי מבקרים מרחבי העולם - בהם 800 אקדמאים שהגיעו לסמינר ג'ויס - מתאספים בבירת אירלנד בימים אלה כדי לחגוג, בסיוע נקניקיות, פודינג שחור ובירת גינס, את "יום השנה" למסעו של גיבור הספר "יוליסס".

"יוליסס" (שיצא לאור גם בעברית בתרגומה של יעל רנן) נחשב אחד הספרים המהפכניים, המסובכים והמורכבים שפורסמו במאה ה-20. אצל ג'ויס, בדומה לשייקספיר, העיקר זה השם והמיתולוגיה. למעשה, ייתכן שגם רבים מאותם מעריצים שכובשים כעת את אירלנד לא הצליחו לסיים את "יוליסס".

העובדה שלאורך מאות עמודי הספר ג'ויס מסרב לתת לקורא מושג על מראהו הפיזי של הגיבור לאופולד בלום, אלא רק נכנס לתודעתו, היא כנראה אחת הסיבות לקשיי הקריאה. אבל בפאב "הסוס השותת" בפינת רחוב קמדן, ברובע הפאבים של דבלין, במקום שבו נהג לשבת ג'ויס עצמו, הכיף הכי גדול הוא להרים כוס גדולה של גינס לכבודו של הסופר המהולל. כמעט 100 אחוז מהשתיינים לא יודעים מה סוס ולמה סוס, אבל יודעים שג'יימס ג'ויס זה שם עולמי, ולכן למקום יש ארומה היסטורית.

חופש הביטוי קודם

מה בעצם קרה ביום הזה, 16 ביוני? היה זה היום, ב-1904, בו יצא לאופולד בלום לרחובות דבלין למסע בעקבות התודעה שלו. בלום, אשתו מולי וידידו סטיבן דדאלס, מסתובבים בין חופי הים, רחובות העיר, המסבאות, המוזיאונים, הגלריות ובתי הזונות - ובעיקר נוסעים אל תוך הזכרונות והתחושות שלהם.

היום, במלאת 100 שנה למסע, חוגגים אותו ברחבי העולם וכמובן בדבלין. גם הספרייה הלאומית משתתפת בחגיגה, והעמידה עותק מהספר ואת דיוקנו של ג'ויס במרכז אולם הכניסה. "יוליסס", אגב, פורסם במקור דווקא בפאריז, חולל סערה ונאסר לפרסום בבריטניה ובארצות-הברית, בגלל מה שנחשב ב-1922 כפורנוגרפיה.

רק ב-1933 הוסר החרם, כשהשופט האמריקאי ווסלי אבסורדלי פסק שאמנם יש בספר סצינות חזקות במיוחד, שאולי יהיו כאלה שיתקשו לעכלן, אך חופש הביטוי קודם.

ג'יימס ג'ויס נולד ב-1882 והלך לעולמו בגיל 59. משפחתו הענייה עברה מבית לבית בדבלין, ואת מרבית נעוריו העביר ברחובות. ג'ויס רצה לברוח וב-1904 הוא אכן נדד לטריאסט עם נורה, אשתו לעתיד, שילדה לו את ג'ורג'יו ולוציה.

את נורה פגש ג'ויס ב-16 ביוני 1904, וזו גם הסיבה שהחליט לקבוע בסמליות את היום הזה כיום הקובע בספר. החלק האירוני בחייו של ג'ויס הוא בעצם מאיסתו בדבלין, שחוגגת עכשיו את יצירתו בגדול. הוא רב עם המו"ל המקומי שלו, שהשמיד את המהדורה הראשונה של "הדבלינאים". למחרת הריב עזב ג'ויס כשהוא נשבע לא לחזור יותר למקום הזה.

דמויות מחופשות ברחובות

אבל בשביל לחגוג את ג'ויס לא צריך את ג'ויס עצמו, והיום תגיע החגיגה בדבלין לשיאה. דמויות מחופשות לגיבוריו של ג'ויס בגובה של שלושה מטרים כבר מסתובבות בחוצות העיר לטובת הצלמים. יש אפילו נקניקייה מהלכת בגודל הזה. רבים מהחוגגים מתלבשים בבגדי התקופה ועומדים בתור ברחוב או'קונל המפורסם, ליהנות מארוחת בוקר חינם. הם בטח לא הגיעו לקטע בספר שבו מבשל בלום ארוחת בוקר לאשתו מולי, עם כליות צלויות שמדיפות ארומה קלה של .שתן .

"זה נדיר לראות עיר שחוגגת אמן", אומר מוריציו פסטורה בן ה-30, איטלקי שלומד משפטים באוניברסיטה של דבלין. "באיטליה לא חוגגים דנטה או מיכאלאנג'לו, בוודאי לא בעוצמות כאלה. ניסיתי לקרוא את 'יוליסס', אבל הצלחתי להגיע רק לעמוד 25. הוא הסופר הראשון שבנה עלילה כל-כך נזילה ופסיכולוגית. אני חייב לנסות ולקרוא את זה שוב".

למי שמתקשה בקריאה, אבל עדיין רוצה, שמורה תמיד האפשרות לעיין ב"ניו בלומסדיי בוק", המדריך המוסמך והמתעדכן לענייני "יוליסס", שיצא לאור ב-1966. כמו פירוש קסוטו לתנ"ך, גם במקרה הזה מדובר בעיון מדוקדק - עמוד ,עמוד שורה שורה - בספר המסובך הזה.

האם המאמץ שווה בכלל? בהחלט. כך לפחות חשב הסופר הבריטי אנטוני ברג'ס ("התפוז") המיכני") שהמליץ: "זה ספר שלא תלוי בזמן. תמיד אפשר לקוראו והוא מעשיר כל רגע משעמם. יש בו מספיק בשר לחיים שלמים". ולמי שממש לא מצליח תמיד שמורה ההזדמנות לשמוע את "יוליסס" בקולם של שחקנים בסדרת תקליטורים שהופצה זה מכבר.

ג'ויס עצמו לא חזה כמובן את כל הפסטיבל הזה. ב-1924 הוא כתב ביומנו "היום 16 ביוני 1924, עשרים שנה אחרי. האם מישהו יזכור?"