המוות על-פי דיקר

לשאלה "מה הכי ישראלי בעיניך" תמיד היתה לי תשובה אחת ויחידה, והיא לא מחיאות הכפיים לקראת הנחיתה, המנגל או הפלאפל - אלא השכול. מלה שדומה כי הופקעה לשימושנו הבלעדי, שנועדה לתאר את כל אותם שנשארו מאחור לאחר שיקיריהם הקיזו את דמם על ולרוב גם למען האדמה הזו.

ספרה הראשון של השחקנית אביטל דיקר, "מאז הלילה ההוא", הוא ניסיון לגעת בחיים הקטועים של מי שמכונים "משפחת השכול". במקרה זה מדובר ברותי, אשה צעירה וחיננית, אם לשני ילדים רכים בשנים, שבעלה, יואב, עלה בלהבות השמימה בתוך טנק שרוף במלחמת ששת הימים. הבעל הוגדר תחילה כנעדר, כי לא נשאר ממנו די בכדי שניתן יהיה לזהות אותו, והאשה מתפקדת החל מאותו יום כנעדרת מחייה שלה, נעה בעולם אפרורי שהכל בו נטול משמעות. רותי מנסה להתמודד עם הדמיון הרב של בתה הקטנה, דניאל, לאביה המת; עם צרכיה כאשה צעירה ומינית מול תווית האלמנה שהיא נושאת; עם קשיי הקיום ועם רגשות הזעם והאשמה. היא נעה ממערכת יחסים פגומה וחלקית אחת לאחרת, מנסה למלא את החסר שהותיר אחריו אהוב נעוריה. במקביל היא משתדלת לפתח לעצמה חיים מקצועיים ועצמאיים שיאפשרו לה למצוא ולהשיב את זהותה האבודה.

דיקר מתמודדת בכבוד עם רוב האתגרים שמזמן לה הסיפור העצוב שבחרה, אך בעצם השתלשלות העלילה של "מאז הלילה ההוא" יש משהו בנאלי מאוד. אין כאן רגעי שיא משמעותיים או לחלופין נקודות שפל מרשיעות, רק התפתחות כאובה וצפויה מראש מהאובדן אל התקומה, שאף מסתיימת, כנדרש, בהפי אנד.

האם "מאז הלילה ההוא" צפוי מכיוון שאנו מכירים טוב מדי את החומרים בהם הוא עושה שימוש, או האם מדובר כאן בחששותיה של כותבת מתחילה המעדיפה להיצמד למוכר ולידוע? התשובה, כרגיל, נמצאת איפשהו באמצע. כמו כן, לדיקר נוח יותר כנראה ליצור דמויות נשים אמינות כמו רותי, הגיבורה, או מירה, אמה. כשהיא מגיעה לטפל בגברים מסתמנת אצלה איזו חד ממדיות בעייתית. הם מלאכים או שטנים בתחפושת, שיכולים לחבק או להכות, לבגוד או לאהוב, אבל אף פעם לא להיות מורכבים.

למרות שדיקר בחרה בדרך כלל להיצמד לפתרונות הקלים, היא מצליחה להביא אל הדף סיפור אנושי אמין ומרגש לפרקים, בעיקר משום שניתן לחוש במחויבותה של הכותבת לעסוק בחומרים שהיא מביאה "ברצינות". "מאז הלילה ההוא" אולי אינו מבשר על לידתה של סופרת, אבל יש בו ללא ספק ניסיון אמיץ לגעת בכאב שייתכן שיבשיל בספר הבא (אם יהיה כזה) למשהו משמעותי יותר.