היטלר, כך על פי הביוגרפים שלו, היה חובב כלבים גדול. במיוחד גילה אהדה והבנה כלפי רועים גרמניים, הללו שאנחנו עדיין קוראים להם בטעות "כלב זאב". הוא אפילו הפך לצמחוני אדוק מפני שלבו נכמר בשל הגורל הקשה של הבקר והצאן המובלים לטבח. בעניין הזה, היטלר הפגין חוש מוסרי ראוי לציון, ושלטונות התעמולה שלו טרחו להזכיר שהפיהרר נורא הומני. מה שהם שכחו הוא שהומניזם עוסק קודם כל בזכויותיהם של יצורי אנוש. הולכי על ארבע, עם כל הסימפתיה שאפשר לחוש כלפיהם, יעמדו תמיד במקום שני.
ולמה פתחתי בהיטלר? כדי לזעזע, כמובן. אולי כדי לחדור מבעד למעטה האטימות המתחזה להומניזם של חובבי החיות, שביטאו צער וחמלה חסרת גבולות כשנודע להם שהרגו את האמסטף.
כן, אותו אמסטף שמלתעותיו שיסעו את
צווארה של אביבית גנון בת הארבע. בניגוד למאות מגיבים כאן ובמקומות אחרים, אני שמחה לדווח שלא הזלתי דמעה אחת. גם לא הזדעזעתי כלל. זהו הפתרון הנכון היחיד לכלבים שדעתם נטרפה עליהם, לכלבים שבעליהם הטריפו אותם והפכו אותם למכונות הרג, לכלבים שאינם ראויים לחיות במחיצת בני אדם.
כל חיי עברו עלי במחיצתם ובחברתם של כלבים, וגם כשאני יושבת וכותבת את הדברים הללו אני נהנית מנוכחותן הנעימה של מרתה, כלבה שועלית מעורבת, חכמה וערמומית, ושל איינג'ל, סמויידית צחה כשלג, חייכנית, מאוד לא אינטליגנטית אך טובת לב בעליל. שתיהן יושבות כעת מתחת לשולחן הכתיבה שלי ונחות מעמל יומן, שכולל לעתים הבאת מנחות זעירות הביתה. למשל, שרידי גולגולת של עז.
כלבים הם חיות טרף. בייתנו אותם בהצלחה מרשימה, והם נכונים רוב הזמן להיכנע לגחמותינו ולהרעיף עלינו תשומת לב כאילו היינו הזאבים הבכירים בלהקה. אני אסירת תודה בדרך שהכלבים שלי לא יידעו לעולם על השעות, הימים והשנים הטובות שעשינו יחד. כן, אני אוהבת אותם, מאוד אפילו. לא עולה בדעתי לאלפם לתקיפה או לחזק את ההיבטים האגרסיביים בהתנהגותם בדרך כלשהי. אם הם מצייתים לי, זה מתוך שילוב של אינטרס הישרדות וביטחון עצום ביחס האוהד שלי כלפיהם. כל תיאור אחר של יחסי אדם וכלב הוא רומנטיזציה חסרת אחריות בעיני.
ואם – חלילה – אחד מן הכלבים שלי ייצא ביום מן הימים מדעתו וינשך אדם, אני לא אחכה לשירותים הווטרינריים. אני אהיה מוכנה להמית אותו במו ידי בדרך שאינה מכאיבה, ובלי כל צער. כי בני אדם קודמים בעיני, ובמקום שקיימת התנגשות בין ביטחונו ושלמות גופו של אדם לבין כלב שאני אחראית מבחינת החוק למעשיו – מוטלת עלי האחריות לפתור את ההתנגשות הזאת בהרחקה של הסכנה לצמיתות. כיוון שאיש אינו ערב לכך שהכלב לא יפגע שוב באדם – אין בעיני פתרון אחר מלבד המתה.
מה שמזעזע אותי באמת בסיפור הזה הוא העובדה שיש בינינו אנשים, כמו הפנאטים של "תנו לחיות לחיות", שהיו מוכנים להטריד ערכאות משפטיות במאבק על חיי הכלב ועל חייהם של כלבים אחרים, שהפכו מחיות בית נעימות למכונות של הרג. מה האנשים הללו רואים כשהם מתבוננים במראה? דמויות חנונות ורחומות, או בני אדם שהשריר המוסרי שלהם לקה בעווית משונה?
הריגתו של האמסטף לוותה במופעים של שיח מטריד. ראשית, יש בו האנשה מיותרת ומזיקה של הכלב. זהו דבר שהרומנטיקנים אוהבים לעשות, בעיקר בשל עצלות
מחשבתית: הרי קל יותר לייחס לו תכונות מופרכות של בן-אנוש מאשר להתעמק בביולוגיה ובאטיולוגיה של טורף. גם לכלב יש רגשות, טענו רכי הלבב. אני מסכימה אתם באורח מסויג מאוד, ואני גם יודעת כי מבחינה מנטלית, בעיני כלבים מסוימים אנשים הם רק טרף. גם זה "רגש". השאלה היא אם בדיון על חיי ילדה בת ארבע ועל גורלו של כלב העמדה הרגשית הנכונה מבחינה מוסרית היא "עמדתו" של כלב תוקף.
ועלתה גם שאלת ה"עונש", כאילו הריגתו של כלב היא מעשה נקמה ברברי של חסרי-לב. ובכן, לא: הריגתו איננה רצח. היא הסרה מוצדקת של איום על חיי אדם. ולא, הטיעון הזה אינו מוביל אותי למסקנה שבני אדם שמאיימים על חיינו ראויים למות. מי שמעוניין לבצע את התרגיל המחשבתי הדמגוגי הזה, יעשה זאת על אחריותו, ולא ילמד דבר וחצי דבר על משמעותו של הומניזם, ועל ההכרה בכך שכולנו נולדנו שווים ובעלי זכויות משפטיות בחברה, בתנאי שאנחנו בני אדם. הולכי על ארבע לא כלולים בקטגוריה הזאת.
כלב שהרג ילדה יכול להרוג שוב: מי שאינו מוכן לקבל את ההשערה הזאת כהנחת עבודה בסיסית ביחסים בין בני אדם לבין בעלי חיים, מי שמקדש את חיי הכלב על פני חיי אדם, הוא בעיני אדם שלוקה בנכות מוסרית קשה. לא הייתי מפקידה בידיו של אדם כזה אחריות לגורלם של כלבים. אולי גם לא לגורלם של ילדים.
