ג'ים מוריסון, הסיפור המצמרר

ביום שבת 3.7 ימלאו 33 שנה למותו של ג'ים מוריסון, סולן להקת "הדלתות" ואחד מאמני הרוק המוכשרים, המוערכים והנערצים בכל הזמנים. יצירתו, דימויו והעובדות והאגדות סביב חייו ומותו כבר סופרו, הוערכו ונותחו אינספור פעמים, ובכל זאת מתברר שכוח המשיכה של שירי "הדלתות" ושל תעלומת חייו הקצרים ומותו המוקדם בגיל 27 ממשיך להעסיק את עולם הרוק.

המגזין "רולינג סטון" פירסם בשבוע שעבר באתר האינטרנט שלו קטעים מתוך ספר חדש, "הימים האחרונים של ג'ים מוריסון", שמצד אחד מבוסס על תחקיר מדוקדק ביותר שבא לנסות להאיר את נסיבות המוות, ומצד שני נכתב על-ידי מחבר קצת מפוקפק, סטפן דייוויס, מי שמוכר בעיקר כמחבר הביוגרפיה הסנסציונית "פטיש האלים" על לד זפלין. כך שכדאי להתייחס לשלל הפרטים הצהובים שדייוויס ליקט בלא מעט חשדנות. עם זאת, למרות שנודע לשימצה כבעל דמיון עסיסי וחופשי במיוחד, דייוויס מעולם לא נתבע בעבר על הוצאת דיבה.

הירואין בפאריז

כך או כך, נדמה שעיקר החשיבות בספרו החדש טמונה בהגשת תמונה מציאותית, ארצית ומזעזעת הרבה יותר סביב המוות של מוריסון מאשר הדימוי הרומנטי והאהוב על מעריציו, זה של הקדוש המעונה שלבו נדם בפתאומיות באמבטיה פריזאית. אצל דייוויס מגוללים אינספור פרטים סביב האובדן המיותר של אדם צעיר, עשיר, מכור, נרדף ומבוהל, מוקף בחבורה אמריקנית-צרפתית של אמנים וסוחרי סמים, שמיד לאחר מותו השקיעו מאמצים ניכרים, וגם הצליחו, כדי להעלים מהמשטרה הפריזאית את סיבות המוות האמיתיות ולייצר תמונה דמיונית של מוות מתוך שינה.

עד היום היה נהוג להסביר את המעבר של מוריסון מלוס-אנג'לס לפאריז, באביב 1971, בסיום חוזה ההקלטות של "הדלתות" ורצונו לקחת פסק זמן מהמוזיקה וממעמדו ככוכב פופ מסעיר לטובת שלווה וכתיבת שירה בעיר מגוריהם של המשוררים הנערצים עליו.

דייוויס מגלה שמוריסון, שעמד למשפט בפלורידה בטענה שחשף את אבר מינו במהלך הופעה, נמלט לפאריז משום שבין צרפת לארצות-הברית לא היה חוזה הסגרה של עבריינים הנאשמים ב"פשעים הקשורים למין". הוא עשה זאת לאחר שעורך-הדין שלו קיבל טיפ חברי מהתובע המחוזי של בברלי-הילס, שהיה בעל קשרים בממשל של הנשיא דאז ניקסון, לפיו השירותים החשאיים של ארצות-הברית מתכוונים "לחבל קשות או להעלים לחלוטין" את מוריסון ברגע שיוכנס לבית הכלא.

פמלה קורסון, בת-הזוג הכי קבועה של מוריסון, נסעה לפאריז חודש לפניו, ואיש הקשר שלה שם היה ז'אן דה ברטיי, בן למשפחת אצולה צרפתית, שהיה מאהב מזדמן וגם ספק ההירואין שלה בלוס-אנג'לס. מוריסון שהגיע לפאריז ארבעה חודשים לפני מותו, החל אף הוא להשתמש שם בהירואין.

דייוויס משחזר את הימים האחרונים של מוריסון, לפי כל עדויות השמיעה שנשארו אחרי הגברת קורסון וחברה ברטיי, ששניהם מתו ממנות יתר של הירואין כמה שנים אחרי מוריסון.

חברו הקרוב של הכוכב בפאריז היה אלן רונאי, צרפתי שהכיר עוד בימי לימודי הקולנוע שלו באוניברסיטת לוס-אנג'לס, לפני הקמת "הדלתות". רונאי היה אז בן-זוגה של הקולנוענית אנייס ורדה, והם קיבלו את הטלפון השני מקורסון בבוקר בו מוריסון מת. את הטלפון הראשון הרימה לברטיי, שישן כשלצידו בת-זוגו באותם ימים, מריאן פייתפול, בעצמה מכורה להירואין ולאחר נסיון התאבדות בעקבות פרידתה ממיק ג'אגר.

שנים אחר-כך פייתפול כתבה באוטוביוגרפיה שלה: "כשברטיי ענה לטלפון ביקשתי ממנו שיפגיש אותי עם מוריסון, אבל הוא ענה שזה לא הזמן הנכון. ברטיי היה טיפוס איום ונורא. אהבתי אותו רק בגלל שהיו לו עין אחת צהובה ואחת ירוקה, ושהיו לו המון סמים. הוא היה איתי רק בגלל שהייתי החברה של מיק ג'אגר, וזה כל מה שזה היה, סקס וסמים".

ברטיי הורה לקורסון להשמיד את מלאי הסמים בדירת הפאר שהיא ומוריסון שכרו. רונאי וורדה, שהגיעו למקום ודיברו עם צוותי מכבי האש והמשטרה שהוזעקו רק לאחר כמה שעות, סיפרו לחוקרים שמוריסון היה אלכוהוליסט -ׁאבל נקי מסמים.

גופה מכוסה בקרח

דייוויס מזים את האגדה על מותו הפתאומי והשקט של מוריסון באמבטיה. הוא טוען שבמהלך הלילה שכנים שמעו צרחות מדירת הזוג, ושקורסון ליוותה את מוריסון כמה פעמים מהמיטה בחדר השינה אל האמבטיה, שם הקיא בתכיפות, ושייתכן שבאותו לילה שהה איתם שם גם אדם שלישי. בעצמה מעולפת מהירואין, קורסון חזרה ונרדמה בזמן שמוריסון כנראה גסס, וכשהתעוררה מצאה אותו מת.

הגופה היתה נקייה מסימני מחטים. ברטיי שיכנע את השוטרים לא לערוך נתיחה בגופה, וטס עוד באותו הבוקר למרוקו, כדי לטשטש את עקבות פעילותו כספק הסמים של זוג האמריקנים. קורסון סירבה להיפרד מהגופה עד לקבורה, ומוריסון המת, שכוסה בקרח, נשאר לצידה בדירה משחר יום ראשון עד ליום שלישי, בו נקבר בבית-הקברות הנודע פר לה-שז.

רופא צרפתי נעתר לבקשת רונאי וציין את סיבת המוות כ"דום לב טבעי", למרות שהוא כלל לא ראה בעיניו את הגופה, ולמרות שהרופא המשטרתי הראשון שהגיע לזירה טען ש"זו נראית כמו גופה של בן 57, לא של בן 27".

קורסון טילפנה לצוות הניהולי של "הדלתות" בלוס-אנג'לס רק יממה לאחר המוות, ואלו הגיעו ישר להלוויה. איש מהצוות האמריקני של מוריסון לא ראה את הגופה במו עיניו, מה שגם הותיר את הפתח לאגדה לפיה מוריסון בעצם ביים את מותו ונעלם לאפריקה, כפי שעשה יותר ממאה שנים לפניו המשורר הצרפתי האהוב עליו, ארתור רמבו.