שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    דברים שלא למדנו על הרצל
    לפני 100 שנים בדיוק הלך לעולמו תיאודור הרצל, אבי התנועה הציונית והוגה מדינת ישראל. כולנו מכירים את הרצל כסמל, אבל עד כמה אנחנו מכירים את הרצל האיש, שנדבק במחלת מין, הודה כי פיתח רגשות עזים כלפי ילדה בת 13 והתמכר בצעירותו להימורים? ומה באמת חשב על ארץ ישראל ועל ירושלים כשהגיע לכאן?

     

    היום, 3 ביולי, הוא יום השנה המאה לפטירתו של חוזה המדינה, תיאודור הרצל. מאחורי הדמות שנחקקה בהיסטוריה היהודית כסמלה המרכזי של התנועה הציונית, הסתתר אדם כואב ויצירתי, בעל חולשות ופחדים.

     

    ישראלים רבים אינם יודעים שהרצל הציע בשלב מסוים להכריח את היהודים כולם לעבור לדת הנוצרית, תיעב את העיר ירושלים שבה ביקר - והאמין שכולנו, אזרחי מדינת ישראל, נדבר בבוא היום את השפה הגרמנית. עיון בקורות חייו חושף גילויים אודות "התאהבות" בילדה בת 13, התמכרות להימורים וביקור אצל זונה, שגרר מחלת מין קשה.

     

    לפניכם "מדריך הרצל למתקדמים", אם תרצו. מי באמת היה האדם שמאחורי הזקן השחור - וחזון מדינת היהודים?

     

    הרצל הצעיר

     

    כך נראתה תעודת הסיום של הרצל הנער בבית הספר היהודי העממי בבודפשט: הונגרית - מעולה, גרמנית - מעולה, מדע - מעולה, חשבון - מעולה, ציור - טוב מאוד, זמרה - טוב מאוד, כתיבה - טוב, עברית - טוב.

     

    בתקופת לימודי המשפטים באוניברסיטה של וינה היה הרצל הצעיר מכור להימורים ואף צבר חובות – ומדי פעם התחנן בפני אביו שיכסה אותם. האב נעתר תמיד.

     

    חיי האהבה

     

    "אהבת האמת היחידה" שחווה, כך כתב הרצל מספר פעמים בחייו, היתה לנערה ששמה מדלן קורץ, שמתה בגיל צעיר ממחלה. השניים מעולם לא החליפו ולו מילה אחת.

     

    הוא נדבק במחלת הזיבה בעקבות ביקור אצל זונה, באביב 1880. במכתב לחברו היינריך קאנה, מתאריך 8 ביוני 1880, הוא מתאר בפרוטרוט את הסימפטומים. זיבה היתה מחלה נפוצה למדי, ובשלהי המאה ה-19 לא היתה לה תרופה יעילה. ייתכן שהמחלה תרמה בין היתר למותו בגיל צעיר, וכן לבעיות הבריאות הקשות שהיו מנת חלקו בעשור האחרון לחייו.

     

    ביומנו מה-10 בינואר 1886, הוא מודה שהתאהב בילדה בת 13 (הוא עצמו היה בן 26) ומתאר אותה כך: "היא, המתוקה, מתוקה, מתוקה... שמלתה עדיין קצרה, הגוף המתוק טרם התפתח... עיניה היקרות, שערה הזהוב, הזהוב... לא ידעתי את נפשי, התקשיתי לא להתנהג אליה כבוגר ולומר שאני אוהב אותה".

     

    פברואר 1886: הנשיקה הראשונה עם כלתו לעתיד, ז'ולי נשאואר.

     

    "מתוך מכתבים שכתב לאמו האהובה והנערצת בשנה הראשונה לנישואיו עם ז'ולי עולה שאשתו היתה מהירת חימה, לא יציבה, נוטה להתפרצויות, ילדה מפונקת
    שלא יכלה לשאת תסכול והיתה מזדרזת להפוך כל ויכוח לעימות דרמטי של חיים ומוות ומאיימת להרוג את עצמה או את העובר שברחמה. במהלך אותה שנה בלבד נאלץ הרצל פעמים רבות לחלץ מידיה צלוחיות רעל, לנתק את חבל הווילון שכרכה סביב צווארה, לעצור אותה מלחתוך את ורידי ידיה וכן להפיל את ולדה... היא יצאה למסעי קניות פראיים, סירבה לחסוך או לחשב הוצאות והותירה את ניהול הבית בידי משרתים. אך פשעה החמור ביותר בעיני הרצל היה שלא נהגה בכבוד הראוי באמו ולמעשה בזה לה בגלוי" (מתוך: "הרצל", ביוגרפיה מאת ארנסט פאוול)

     

    הרצל עזב את הבית במאי 1890, כשבתו הבכורה פאולינה היתה תינוקת בת חודשיים. הוא רצה להתגרש, ולהוריו כתב: "אני חושב עליכם תמיד. פרט לסבל שגרמה לכם בחירתי האומללה, לא אגרום לכם עוד כאב".

     

    הרצל והיהודים

      
    הקונגרס הציוני בבאזל
    הקונגרס הציוני בבאזל. צילום: לע"מ

     

    ב-1892 כתב הרצל כי עדיף שכל היהודים יתנצרו. במכתב למוריץ בנדיקט הוא מפרט: "יש לי בן. הייתי מעדיף להתנצר היום או מחר, כדי שתקופת החברות שלו בנצרות תתחיל מוקדם ככל האפשר... אבל אינני יכול לעשות זאת משתי סיבות: ראשית, אני עתיד לפגוע באבי... ושנית, אין לנטוש את היהדות כל עוד קיימת עוינות כלפיה... יש ליצור תחילה מצב של סובלנות, ואחר כך להעביר את כל היהודים כגוף אחד אל הנצרות".

     

    ב-1897 הגיע לבאזל, לקראת הקונגרס הציוני הראשון, ומצא שהמארגנים שכרו עבור האירוע מרתף-בירה עלוב. הוא ביטל את החוזה ושכר אולם אחר: הקונגרס התקיים בקזינו העירוני של באזל.

     

    כל תלמיד מכיר את המשפט - "בבאזל ייסדתי את מדינת היהודים". הנה הנוסח המלא, מפיו של הרצל: "אם הייתי מסכם את קונגרס באזל במשפט, שמתוך זהירות לא אשמיע אותו בפומבי, הרי הוא: בבאזל ייסדתי את מדינת היהודים. לו אמרתי זאת היום ברי"ש גלי, כולם היו לועגים לי. בעוד חמש שנים, וודאי בעוד חמישים, הכל יסכימו".

     

    הרצל האמין שהיהודים ידברו גרמנית במולדתם החדשה, "מפני שבעברית איננו יכולים אפילו לרכוש כרטיס לרכבת", ואידיש היתה בעיניו "שפת ביבים של הגטו". אבל לא רק היהודים, גם הערבים - גרמנית אמורה היתה להיות שפת הממשל והתרבות בחברה היהודית החדשה.

     

    על היחסים בין זרועות הממשל ב"מדינת היהודים" שלו כתב: "לא ניתן לאנשי הדת שלנו ולו את ההזדמנות הקטנה ביותר להגשים את שאיפותיהם. נגביל אותם למקדשים, כפי שנגביל את צבא הקבע לקסרקטינים. הצבא והכהונה ייהנו מכבוד רב... אולם אל להם להתערב בענייני המדינה, כי התערבותם רק תביא אסון מבית ומחוץ".

     

    הרצל בארץ ישראל

     

    באוקטובר 1898 הגיע הרצל יחד עם משלחת קטנה לפלסטינה. הוא לא ידע שהמשטרה התורכית עוקבת אחריו באמצעות מנדל קרמר, מודיע יהודי שעבד במשטרה, שבכיסו היה צו מעצר חתום נגד הרצל, למקרה שיפרצו מהומות בגלל בואו.

     

    בכל יומן המסע שלו בפלסטינה לא מוזכרת נוכחותם של ערבים בארץ אפילו פעם אחת.

     

    הצילום המפורסם של פגישת הרצל והקייזר הגרמני ליד מקווה ישראל הוא פוטו-מונטאז' שפוברק במעבדה. וולפסון, שצילם את הארוע, רעד מהתרגשות והצליח ללכוד במצלמתו רק את צלליתו של הקייזר ואת כף הרגל השמאלית של הרצל.

     

    על ירושלים כתב הרצל בעקבות הביקור: "כשאזכרך בימים הבאים, הו ירושלים, לא יהיה זה זיכרון נעים. קובעת טחובה בת אלפיים, מלאה אכזריות, קנאה וזוהמה פושטת בסמטאות המעופשות. ההוזה מסביר הפנים מנצרת, בן האנוש היחיד שאי פעם עבר כאן, רק הגביר את השנאה. אם אי פעם נקבל את ירושלים, ואם עוד יהיה לאל ידי לפעול, הדבר הראשון שאעשה זה לנקותה. אפנה כל מה שאינו קדוש... אפנה את הבקתות המזוהמות, אמחק אותן, אשרוף את כל החורבות הלא-קדושות... אקים עיר נוחה, רחבה, עם מערכת ביוב מתאימה סביב למקומות הקדושים".

     

    ועל הכותל הוא מעיר: "לא התעוררו בי רגשות עמוקים, בגלל הקבצנות המכוערת שפשתה כמחלה בכל מקום".

     

    הרצל והסולטן

     

    כך תיאר הרצל את הסולטן עבדול חמיד, שמידיו קיווה לקנות אדמות בפלסטינה תמורת סיוע כספי נדיב לממשל התורכי השקוע בחובות: "הסולטן נמוך, בלוי, בעל זקן צבוע רע, אף עקום כשל פולצ'ינלו, שיניים ארוכות, צהובות... תרבוש משוך לעומק כדי לכסות קרוב לוודאי על ראש קרח, אזניים בולטות... כדי שלא יחליק התרבוש עד למכנסיים, ידיים רפות בתוך כסיות לבנות גדולות ממידתן וחפתים לא תואמים בצבעים גסים. קול גועה, חוסר בינה בכל מילה, מורך לב בכל מבט – וזה מושל".

     

    לקראת פגישתו עם הסולטן, הרצל הגה רעיון מקורי: לייצר מכונת כתיבה בשפה הערבית ולהעניק לו את המכונה במתנה. הוא פנה למזרחן יהודי-אמריקני, וזה פנה לחברת רמינגטון, שבתמורה לסכום עתק (באותם ימים) של מאות דולרים הסכימה לנסות ולייצר מכונה שכזאת - מכונת הכתיבה הראשונה בהיסטוריה שמדפיסה ערבית. הייצור התעכב, אך המכונה נולדה בסופו של דבר - ולא הגיעה ליעדה. הסולטן סירב לקבל אותה. אין יודעים מה עלה בגורל המכונה.

     

    הימים האחרונים

     

    בעשור האחרון לחייו ועד למותו בגיל 44, סבל הרצל מבריאות רופפת. בין הסימפטומים: התקפי חום פתאומיים, מורסות לא מוסברות, חולשה, מיגרנות, התעלפויות, קשיי נשימה, דופק לא סדיר, התקפים שנראו כמלריה ואוושה בלב. השערה אחת מדברת על מחלה חיסונית שבה לקה – זאבת. בימיו התקשו לאבחן אותה נכונה. רופאיו יעצו לו לנוח יותר ולעסוק פחות בציונות - אך הוא זלזל בהם.

     

    נאומו הפומבי האחרון, בקונגרס הציוני השישי, נחתם בהרמת יד איטית ובמלים (בעברית): "אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני".

     

    הוא ביקש שלא יינשאו נאומים על קברו.

     

    בצוואה האחרונה שכתב (מתוך שלוש), ביקש שיעבירו את גופתו לארץ ישראל. ובעניינים ארציים יותר הורה, שאמו תהייה בעלת השליטה על הכספים ועל חינוך הילדים, ולא אשתו. סמוך למותו התברר, שלא נשאר מן הנדוניה של אשתו די כסף לחינוך הילדים. הוא פנה לוולפסון וביקש ממנו לערוך מגבית, תחת הכותרת "מתנת העם היהודי לילדי הרצל". התנועה הציונית קיימה גם את משאלתו זו.

     

    צאצאי הרצל

     

    אשתו של הרצל, ז'ולי, נפטרה בגיל 39, בשנת 1907, ככל הנראה ממחלת לב. היא ביקשה שישרפו את גופתה. הצנצנת עם האפר הופקדה למשמרת בידי בנה האנס. באחד ממסעותיו, שכח את הצנצנת ברכבת והיא נעלמה.

     

    בתו הבכורה של הרצל, פאולינה, ניהלה סדרה של רומנים שערורייתיים בנעוריה, עברה כמה וכמה אשפוזים פסיכיאטריים, התחתנה, התגרשה והתגלגלה לעיר בורדו בצרפת, שם התמכרה למורפיום, נעצרה בעוון שוטטות, ומתה בשנת 1924, בגיל 40.

     

    בנו האנס, שנולד ב-1891, לא נימול בלידתו וגם לא ניתן לו שם עברי. אחרי מותו של הרצל, ראתה בו התנועה הציונית יורש אפשרי, וארגנה לו טקס ברית מילה בגיל 15. זה לא קירב אותו ליהדות. האנס עבר אנליזה אצל יונג, והמיר את דתו כמה פעמים: הוא היה בפטיסט, קתולי, פרוטסטנטי, אוניטרי וקווייקר, בסוף ימיו ביקש לחזור ליהדות.

     

    כשהידיעה על מותה של אחותו פאולינה הגיעה להאנס, נסע לבורדו, השאיר מכתב לבעל המלון שבו שהה והתנצל מראש על הלכלוך. אחר כך כתב: "כיוון שאיבדתי את היקר לי מכל, אין לי עוד עניין לחיות", והתאבד ביריה. הוא ביקש שגופתו וגופת אחותו ייקברו יחד.

     

    הבת הצעירה, טרודה, נישאה וילדה את הנכד היחיד של הרצל, סטפן תיאודור. מייד אחרי הלידה אושפזה בבית חולים פסיכיאטרי כמעט לצמיתות. כשהנאצים פינו את המאושפזים היהודים מבית החולים הפסיכיאטרי של וינה, נשלחה למחנה טרייזנשטאט, שם מתה מרעב במרס 1943.

     

    נכדו היחיד של הרצל, סטפן תיאודור, הנצר האחרון למשפחה, למד בפנימיה באנגליה ושינה את שם משפחתו למונרו. הוא דמה דמיון פיסי מובהק לסבו. סטפן התגייס לצבא הבריטי והיה קצין, וב-1945 ביקר בפלסטינה והתקבל בכבוד מלכים. כמה וכמה קיבוצים הציעו לו להשתקע בהם, אך הוא סירב. במקום זאת קיבל משרה ממשלתית בריטית בוושינגטון. בנובמבר 1946 קפץ מגשר בשדרות מסצ'וסטס והתאבד.

     

    ותודה ל: עמוס אילון, ארנסט פאוול, מרדכי נאור, יומניו של הרצל (באנגלית), יוסף אדלר ואלכסנדר ביין
    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "דברים שלא למדנו על הרצל "
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: איי פי
    הרצל. רק "טוב" בעברית
    צילום: איי פי
    צילום: לע"מ
    הרצל בבאזל. "היהודים ידברו גרמנית"
    צילום: לע"מ
    צילום: לע"מ
    קברו של הרצל. התעקש להיקבר בארץ
    צילום: לע"מ
    מומלצים