סלב בחייו ובמותו
בחייו וגם במותו, ואפילו עשרות שנים לאחר מכן, ביאליק הוא גדול הסלבריטאים שידעה התרבות העברית. לרגל 70 שנה למותו של המשורר הלאומי, אריאנה מלמד מגלה שגם פעם כולם ביקשו חתימה
באביב של שנת 1909 יצא חיים נחמן ביאליק לביקור הראשון שלו בארץ-ישראל. מבחינתם של קוראיו ברוסיה ובפולין, כבר היה משורר לאומי. הוא הורגל בביקורות מרעיפות שבחים, במכתבי הערצה של קוראים, בכיבודים פומביים – אבל מה שקרה לו כאן, בארץ החמה, היפה, של ציפור השיר שלו – השאיר אותו נבוך ומבולבל, שמח ומריר בעת ובעונה אחת.

 

תארו לעצמכם את הסצינה הבאה: תל אביב, כלומר – שכונת נווה צדק, כי זה כל מה שהיה. ביאליק מובל על כתפיים – ממש כך, כדי שלא ידרוך בחול – אל ביתו של י. בן-ציון. הוא אמור לבלות שם את לילו הראשון בארץ, אחרי שהגיע באוניה. אבל איש אינו נותן לו לישון: בחוץ מתקבצים פחות או יותר כל בני הישוב הארצישיראלי ונותנים קולם בשיר. למרות ההפצרות, הם לא זזים. הסלבריטאי שלהם הגיע, ודחוף להם להביע רגשי הערצה כנים.

 

למחרת ובימים הבאים, העניינים הולכים ומסתבכים. הסתדרות המורים עושה לכבודו ארוחת ערב חגיגית, ובתפריט המודפס – שמות של שירים. "פת ערבית מגילת האש" קראו לסעודה, המרק כונה "הבריכה", מנת העוף – "אל הציפור", סלט החסה – "אכן חציר העם", וקומפוט תפוחים זכה לשם "תקוות העני".

 

וכשהתחילו לנאום, תבעו אוהביו שיכתוב שירה חדשה על ארץ ישראל. הם רצו שישורר להם את התחייה הלאומית, את העם בארצו – את עצמם. והנאומים התארכו, כמובן, ודברי הכיבושין של ביאליק לא עזרו. בכל מקום שאליו הגיע התקבל בתהילת מלכים, בהערצה השמורה לנביאים.

 

סלב וטוב לו?

 

והוא, מה חשב על כך? מן המעט שכתב על הביקור הזה, עולה כי לראשונה הבין שמעמדו כסלבריטאי-צמרת אינו נושא עמו רק טוב. הוא לא פירסם את רשמי הביקור שלו כאן ולא התפייט במכתבים לחברים, למרות שאלה היו צמאים לחדשות אותנטיות מציון. לאשתו מניה כתב ביידיש בלקוניות שמעידה על חרדתו: "ערכו לי קבלת פנים גדולה, נתאספו כמה מאות ואולי אלף אנשים ודיברו ושרו, שרו ודיברו עד כדי כך שזיעה קרה כיסתה אותי".

 

ביאליק לא הצליח לספק את תביעות המעריצים. אחד הפרדוקסים של חייו ויצירתו הוא, שציון עצמה לא עוררה בו את המוזה כמו הגעגועים לציון, והדימויים השיריים שלו על אודות ארץ ישראל נשאבו מתוך הדמיון ומתוך הכמיהה, לא מתוך מה שראה כאן.

 

ביאליק מילא אצל ציונים בארץ ישראל ומחוצה לה צורך עצום במנהיגות רוחנית, בסמכות אמנותית ובאייקון תרבותי כאחד. ככל הנראה היה איש טוב ומיטיב לבריות, נימוסי במיוחד במשא ומתן שלו עם טרחנים מכל הסוגים - והוא נכנע למעמדו המיוחד בתערובת של טרוניה חרישית וציות פומבי מסור: עסקי-הציבור גזלו זמן רב, פרוייקט התחייה הלשונית – שכלל את כינוס ספר האגדה – אף הוא תבע מתשומת ליבו של המשורר, ושנותיו – בין הביקור הראשון בארץ ישראל לעלייה, בשנת 1924 – היו ציבוריות יותר מאשר פרטיות.

 

כיצד התייחסו בני הזמן לסלבריטאים? את הרכילות העסיסית על הרפתקאותיו הרומנטיות של ביאליק לא פרסמו ברבים, אבל מפגני ההערצה הדביקים לא היו שונים בהרבה מאלה המוכרים לנו כיום. ביום שבו הגיע בשנית, ב-26 במארס 1924, כתבו העיתונים: "לשעה זו חיכינו זמן רב" ("הארץ") ו"ארץ ישראל מתעשרת עושר רב: משורר האומה בא להתיישב בתוכנו ישיבת קבע". שתי הידיעות הופיעו בכותרות הראשיות של העיתונים. למחרת, כבר היה עליו לנאום בגימנסיה הרצליה. התלמידים שהצטופפו בחצר לא ראו אותו, ותבעו שיעלה על כסא. ביאליק, כהרגלו, נעתר.

 

אפשר חתימה?

 

האהבה היתה עצומה וחסרת גבולות, אבל גם הביקורת היתה פומבית, נשכנית וארסית. כשביאליק בנה את בית המידות שלו בתל אביב, עיתונה של המפלגה הקומוניסטית
הלעיג על המשורר שהזמין רצפות שיש מאיטליה, ועל כך שהוא מתנהג כאחרון הסוחרים וספסרי המטבע הזר. כשנטל את מקלו ויצא לטיול ברחוב, לא יכול היה לעבור ולו פסיעות מספר מבלי שמישהו יתחב לידיו כתב יד, או מכתב ובו בקשה לסיוע כספי, או רוחני. אנשים שלא הכיר ביקשו ממנו לכתוב משהו יפה למצבה של יקיר שנפטר. עוברים ושבים היו מושיטים לו את ילדיהם הרכים כדי שיברך אותם. כל הישוב קנה את ספר השירים שלו, וכל היישוב ביקש חתימה. הוא לא היה יכול לסרב לבקשות החוזרות לנאום ולשבת בראש בכל כינוס תרבותי שהוא, ועסקי הציבור – הוצאת הספרים "דביר", הקמתה של אגודת הסופרים, כיבוד דיונים של המוסדות הפוליטיים בנוכחותו, קריאה של עוד ועוד כתבי יד – אלה מילאו את ימיו בארץ ישראל.

 

שירתו, ובזה אין כל ספק, ניזוקה מאד מן המעמד הציבורי שנכנע לו בלית ברירה. רק בשנתיים האחרונות לחייו חזר אל התחום האישי והאינטימי, בסדרת שירים שהידוע בהם הוא "אמי זכרונה לברכה". שיר פחות ידוע ומריר בהרבה הוקדש לזכרו של אביו, אבל בניגוד גמור לציפיות של הציבור, הוא לא העניק דימויים שיריים חדשים להתיישבות הפורחת, לא חרז את עלילות הגבורה שלה וסירב להיות "לאומי" בכתיבתו – או שפשוט נבצר ממנו.

 

ועם זאת, חוויות מן הקונגרס הציוני ב-1931 מובילות אותו ליצירת שיר תוכחה, מן המתריסים בשיריו: "ראיתיכם שוב בקוצר ידכם ולבבי סף דמעה / איכה דלותם פתאום, איכה חדלתם ישע!" – הביקורת הפומבית הזאת עוררה סערה של ממש, בהיותה התרסה פוליטית ברורה (לבני הזמן ההוא) נגד ז'בוטינסקי והרוויזיוניסטים – אבל לא היתה להם סיבה ממשית לדאגה. יותר לא נשמעו דברי ביקורת חריפים שכאלה.

 

"נסתלק האדם הגדול בישראל"

 

בעיני מעריציו, הדימוי של המשורר הלאומי כבר התקבע עד כדי כך, שאולי לא היה להם צורך בשירים חדשים, אלא רק בהמשך ההערצה לאייקון התרבותי שבחרו להם. החגיגות הגדולות האחרונות שידע בחייו נערכו לרגל יום הולדתו הששים – למרות שתאריך הלידה המדוייק שלו לא ידוע, הוסכם על הכל לערוך אותן במועד מסויים, וכושר ההתנגדות של ביאליק לא עמד לו גם בפעם ההיא. מהדורה חדשה ועממית של כל שיריו, מחזה ב"הבימה", אינספור סעודות ונאומים – ומגדלי התפוזים אף הם חברו למעריצים ושלחו לו ארגזים של פרי, שעליו הוטבעה חותמת מיוחדת לכבוד יום הולדתו. "מאזניים", הבטאון הרציני של אגודת הסופרים, פרסם מפה אסטרולוגית של המשורר – כיוון שתאריך לידתו המדוייק לא היה ידוע, האסטרולוג הכין מפה פחות או יותר לפי נתוני הלידה של יוהאן וולפגנג גתה.

 

כשביאליק מת בוינה ב-4 ביולי 1934, הידיעה הגיעה לעיתונות הארצישראלית במברקים. ברל כצנלסון קבע את הכותרת הראשית ב"דבר" בזו הלשון: "נתייתם ישראל". למחרת, סיפר העיתון על האבל: "גדול וקטן, ילדי גן הילדים ותלמידי בית הספר הוכו אבל. 'אין לנו ביאליק', נשמע קול תינוקות מהגים זה לזה. נשים שלא קראו מעולם מילה של ביאליק מסרו זו לזו השכם בבוקר בשוק: 'נסתלק האדם הגדול בישראל'. בתי הספר השביתו את הלימודים. בתי הקולנוע לא הקרינו סרטים באותו יום. דגלים עטופי שחור הועלו לחצי התורן. עירית תל אביב התכנסה לישיבת אבל. בירושלים צבאו המונים על פתח המוסדות הלאומיים לשמוע פרטים על מות המשורר" .

 

בחייו כמו במותו, ושבעים שנה לאחר מותו – ביאליק הוא גדול הסלבריטאים שידעה התרבות העברית המתחדשת מעולם.

 

     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה סלב בחייו ובמותו
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    70 שנה למותו
    ביאליק. אהבה חסרת גבולות
    צילום: זולטן קלוגר, לע"מ
    צילום: דוד הכהן
    קברו של ביאליק
    צילום: דוד הכהן
    7 לילות
    ynet ספיישל