כאן סעדו ביסמרק, צ'רצ'יל וגם שרון

לומר על "לה על טור פריז ד'ארז'ן" שהיא מסעדה זה כאילו לומר על פריז שהיא עיר. במובן היבש של המילה ההגדרה בהחלט נכונה, הן לגבי פריז והן לגבי "לה טור ד'ארז'ן", אבל במהות זהו בפירוש הבדל של יום ולילה.

ניגש לעובדות. "לה טור ד'ארז'ן", מגדל הכסף בעברית (הבניין נבנה במקור מאבנים בעלות גוון מוכסף) היא המסעדה הוותיקה ביותר בפריז. היא נוסדה בשנת 1582, כלומר היא קיימת כבר 422 שנה, באותו מקום ממש, על גדות הנהר סיין, משקיפה על כנסיית נוטרדאם. לא רק שהיא הוותיקה ביותר, אלא גם מהטובות והמפורסמות בעולם, על תקן מוסד של ממש - מקדש לגסטרונומיה.

מי לא אכל במסעדה הזו. קיסרים ומלכים, מדינאים וסופרים, שחקנים ומשוררים, ספורטאים ומדענים, תעשיינים ואילי ממון. אנרי השלישי, מלך צרפת ופולין, האחרון בשושלת ולואה, היה האציל הראשון שסעד ב"לה טור", זמן קצר אחרי שנפתחה, במרץ 1582. באותו ערב ראתה פריז לראשונה המצאה חדשה שהובאה על ידי שלושה אצילים מוונציה שסעדו במקום. המלך, שהבחין בשלושה עושים שימוש בכלי קטן ומשונה כדי לאכול את פרוסות הבשר (אז אכלו בידיים), פנה אליהם וביקש לדעת מהו אותו כלי. "הוד מלכותו, הוא נקרא מזלג והוא מפשט מאוד את אכילת הבשר", הסבירו הוונציאנים.

רשימת הסועדים האינסופית כמעט השמורה ב"לה טור" כוללת בין היתר את הצאר אלכסנדר השני, קיסר גרמניה וילהלם הראשון, מלכי ונסיכי צרפת למיניהם, קיסר יפן, מייסד גרמניה המאוחדת הרוזן אוטו פון ביסמרק, המלכה אליזבת השנייה מבריטניה, מלך סיאם, ווינסטון צ'רצ'יל, דייויד רוקפלר (הבן, ווינטרופ, שאל אחרי שסעד במקום עם כמה ידידים: "האם תקבלו המחאה מהבנק של אבי?"), צ'רלי צ'פלין, מרלן דיטריך, פול קלודל, ז'אן-פול סארטר, אדית פיאף, אורסון וולס. תמונות של יצחק שמיר, שמעון פרס, אריאל שרון ובנימין נתניהו תגלו על הקירות, המקושטים באלפי תצלומים עם הקדשות.

באולם הכניסה למבנה העתיק בן שש הקומות (המסעדה פועלת בשתי הקומות העליונות) ניצב שולחן ערוך לארבעה סועדים, מכוסה ביריעת פלסטיק קשיח. זהו השולחן של "שלושת הקיסרים" משנת 1867, שנשמר כמוצג מוזיאוני. הצלחות והכוסות נושאות את הסמל של הצאר אלכסנדר השני, שהיה מארח הסעודה. השתתפו בה מלבדו בנו-יורשו אלכסנדר, מלך פרוסיה וילהלם הראשון (לימים הקיסר הראשון של גרמניה המאוחדת) והרוזן אוטו פון ביסמרק. על השולחן נשמרים גם בקבוקי היינות שהוגשו בסעודה זו, שהורכבה מתריסר מנות. הסועדים לגמו באותו ערב לא פחות משמונה יינות שונים, מהשנים 1810 עד 1848.

אם כבר יינות, אז במרתפים של "לה טור ד'ארז'ן", שהם הגדולים והמגוונים בעולם, שוכבים לא פחות מ-500 (!) אלף בקבוקי יין וקוניאק, אלפים מתוכם מאחורי דלתות פלדה עם מנגנוני נעילה של כספות. אלה הם בקבוקים לאספנים, שאין להם למעשה מחיר. הבקבוק העתיק ביותר הוא "שאטו סיטראן" מבציר 1858.

בין הבקבוקים ההיסטוריים שמור גם "אבי אבות" הבורדו הלבן, "שאטו ד'יקם" 1871. מיינות בורגונדי שמורים "שמברטן" 1865 ו"קלו-ווג'אן" 1870. עתיקים מכל אלה הם בקבוקי הקוניאק, כמו "פין שמפיין" ו"לוג'י דה סרוול" 1797. ויש גם בקבוק "קלו דה גריפר" 1788, הנחשב לקוניאק הטוב בכל הזמנים.

ברווז מספר 1,017,263

ועכשיו לספציאליטה של המקום - הברווז הממוספר. אכן, אחד הבעלים של "לה טור", ה"שף" פרדריק דלר, הוא שהכין לראשונה "קאנאר או סאן" (ברווז בדם), ואחרי ההצלחה הכבירה של המאכל החדש החליט למספר כל ברווז וברווז שהוזמן במסעדה שלו. וכך, משנת 1890 נושא כל ברווז מספר סידורי, וב-29 באפריל 2003 הוגש ב"לה טור" הברווז המיליון.

בעת שאני סעדתי שם, כאורח איגוד הכדורסל הצרפתי, הוגש לי ברווז מספר 1,017,263. רק מה, נראה לי שדווקא אני, מטעמי כשרות, שיבשתי את סדר הספירה המדויק. אני מודה שאיני יודע מה בדיוק עלה בגורלו של הברווז שלא אכלתי: הייתכן שהושמד כדי להימנע מבוכהלטריה מסובכת? או שמא, חלילה, הגישו אותו לבא אחרי? כך או כך, השף, בהנחיית ה"מטרה ד'וטל" הראשי, הכין עבורי ארוחה צמחונית למהדרין.

על פי קריאות ההתפעלות והפרשנויות הנלהבות של האורחים עמם סעדתי, הבנתי שהם נהנו מחוויה קולינרית נדירה. הבעלים של המסעדה, קלוד טראי, צרפתי קשיש שירש אותה מאביו ב-1947, בא במיוחד כדי לשאול אם כולם מרוצים ולא שכח גם לברר אצלי אם החלופה שהוגשה לי ענתה על ציפיותי.

אה כן, כמעט ושכחתי. ארוחת ערב ב"לה טור ד'ארז'ן" עולה כ-250 יורו (1,400 שקל). לאדם.