קורבן השלום
עכשיו, כשהמשא ומתן הפך לגלוי, הגיע הזמן להתנצל לפני פרס. לחינם חשדנו בו
זה חודשים מתפרסמות בארץ ידיעות על כך שמפלגת העבודה מנהלת משא ומתן חשאי על כניסתה לממשלה: ידיעות מרושעות, חסרות כל יסוד. אחת לשבוע עולה לשידור באחת מתוכניות הבוקר ראש האופוזיציה הלוחמת, שמעון פרס, ומכחיש אותן בשאט נפש. כל מי שמאזין לו מתמלא בתחושת אשם: למה מתעללים באיש היקר הזה; למה מתקשים להאמין לו כאשר הוא מסביר שאין לו עניין בשום תפקיד של שר. שר החוץ, למשל: בתפקיד הזה אין לו עניין במיוחד. הוא היה בכל הממשלות ושירת בכל התפקידים. הוא מעל לזה. שום דבר לא מעניין אותו, לבד מגורל העולם והמדינה. אפילו את דברי ההבל שהוא מכחיש הוא איננו קורא.
שני השותפים למשא ומתן, חיים רמון מטעם פרס ואורי שני מטעם שרון, טפטפו מפעם לפעם ידיעות, על-פי מצב הרוח והתועלת, על המגעים ביניהם. העיתונות, ברשעותה, האמינה להם ולא לפרס. כאשר שרון נשאל על המגעים, הוא עטה על עצמו סומק קל, בתולי, כמו נערה שחוגגת את אהבתה הראשונה, אבל פרס נותר בשלו: הוא לא מנהל משא ומתן עם הממשלה ה"מחורבנת" הזאת.
עכשיו, כשהמשא ומתן הפך לגלוי, הגיע הזמן להתנצל לפני פרס. לחינם חשדנו בו. לא היה משא ולא היה מתן. וגם עכשיו אין. למעשה, כשפרס פגש אתמול את שרון הוא תהה לדעת מאיפה הם מכירים. כל-כך הרבה שנים עברו מאז שעבר ביניהם דיבור של ממש. הם נפלו זה על צוואר זה (המאבטחים של שניהם נדרכו) ואחר-כך דיווחו בגאווה על הילדים, כמה הם מוצלחים.
אם במקרה נותר מישהו במדינה ובתפוצותיה (סילבן?) שעדיין חושד, לפרס יש בשבילו תשובת מחץ, משהו שיסתום את פי המלעיזים לעד. פרס יכניס את מפלגת העבודה לממשלה, יטרח ויסדר לשריה כיסאות נוחים והשפעה הולמת, ויישאר בחוץ. מאז 1969 – 35 שנים – הוא מכהן בכל הממשלות שהעבודה שותפה להן. נמאס לו. יש גבול למה שמותר לעם ולמולדת לתבוע מאדם בן 81. הוא יתרווח בכיסאו בכנסת, ומשם יאלף בינה את הצעירים בני ה-60 שישלח אל שולחן הממשלה. הוא ילך בדרכו של מאיר יערי, שהיה המנהיג ההיסטורי של מפ"ם ובכיר נציגיה בכנסת, אבל את אור הזרקורים המיניסטריאלי הפקיד בידי אחרים.
אתם תלכו לממשלה, יאמר פרס, ואני אמשיך לטוס לי, מבר מצווה לבר מצווה. זה מה שעושה אותי למאושר.
הדבר היחיד שעוצר אותו הוא האחריות לגורל האומה. הקורא יכול לצחוק – יש פה ושם קוראים שגורל האומה מצחיק אותם – אבל זה העניין, ואין בלתו. וכבר הוא מתרוצץ בין אישים ישראלים וזרים, מבטיח להם שהוא ואבו עלא יתחמנו במשותף את ערפאת, יש כבר תוכנית, אבו עלא אמר שיהיה בסדר, האמריקנים יקרצו, הקוורטט יפעיל לחץ וכל מני ממשלות אירופיות יתנו כסף. השלום מחכה ליום שבו תיכנס העבודה לממשלה.
אם נגזר עליו להקריב את עצמו, הוא יעשה זאת. המלעיזים ילעיזו. העיתונות תשמיץ. החברים שייתקעו בכנסת יפיצו עליו שקרים נבזיים, אבל הוא את שלו יעשה. רבים מקטני האמונה לעגו למונח "קורבן השלום", שנולד מהמפגש בין הטרור לאוסלו. אני, שמעון פרס, קורבן השלום האמיתי.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
