המבקרים נגד חיים הכט

זה שנים נתונה ישראל במורד. במקום להתקדם לעבר המדינות המפותחות, אנחנו צועדים אחורה. די להתבונן בחזות הערים כדי להיווכח שהן דומות יותר לערי העולם השלישי ולא לערים המפותחות בחצי המערבי של כדור הארץ. אולי כבר התרגלנו למראה הזה ואנחנו לא מתרגשים מלכלוך ברחובות, ממודעות מכוערות המודבקות על עצים, עמודי חשמל וקירות, ממדרגות נעות תקועות ומאוטובוסים מעלי פיח, אבל כל אורח שמגיע מבחוץ שם לב לכך. תל אביב מזכירה יותר את עזה מאשר את ניו יורק, העיר שהיא מתיימרת להיות דומה לה.

הטלוויזיה היא מכשיר יעיל לשינוי הרגלים ודפוסי התנהגות. נכון, אין לה שום תפקיד חינוכי והיא לא נועדה לשמש מכשיר בידי פדגוגים או אנשי ממשלה, אבל כאשר כבר יוצרים תוכנית, שיש בה גם תוכן חשוב שיכול להשפיע לטובה על חיינו וגם עניין תקשורתי, כדאי לברך על המעשה. על רקע זה אני סבור כי מגיעה לחיים הכט מילה טובה.

אך ראו מה קורה. מבקרי הטלוויזיה, כמעט ללא יוצא מן הכלל, ביקרו את עבודתו של הכט ולעגו לה. משום מה, הם לא התייחסו לעובדה שהיה כאן שימוש נבון ומושכל במדיום לאמירה חשובה, שכבר מזמן היינו צריכים לצעוק אותה. נכון, הכט אינו מושלם (ובעצם, מי מאיתנו כזה?), לא פעם הוא מרגיז (אם כי גם מרתק), ועבודתו לוקה בכמה פגמים, שבהם הבחינו המבקרים. אבל עדיין חשיבות הסידרה עולה על כל פגמיה. סוף סוף נמצאה דרך להצביע על הכשל הישראלי, להראות את הטעון שיפור אצלנו. ההשוואה לסינגפור איננה מופרכת, כפי שניסו לטעון נגדו. מדובר במדינה שנתוניה דומים מאוד לשלנו. בראשית חייה של ישראל העצמאית הם אלה שבאו אלינו ללמוד מאיתנו. "בין כרכור לסינגפור" מניחה מולנו מראה, ואנחנו חייבים להתייחס לנתונים ברצינות. מה קרה לנו? איפה אנחנו ואיפה שאר העולם?

התייחסותם של מבקרי הטלוויזיה המקצועיים המחישה לי פעם נוספת את הנתק שבינם לבין הציבור. לא פלא שזכייתו של חיים הכט אשתקד בפרס "מסך הזהב" הפתיעה אותם, אלה שיודעים יותר טוב מהציבור מה הוא חושב ומה הוא רוצה. הקהל עדיין חושב אחרת. ההוכחה: נתוני המדרוג המרשימים ל"בין כרכור לסינגפור", ממוצע של 25.2 אחוז (27.6 אחוז בשיא).

קריאה נעימה

יגאל גלאי