שבעת פלאי העולם העתיק

• לבחירת שבעת פלאי העולם החדש - לחצו כאן
  

פילון מביזנטיון, מחבר רשימת פלאי העולם, אמר: "ראיתי את הפירמידות, את הגנים התלויים וגם את פסל זאוס, אבל כשראיתי את המקדש באפסוס נוגע בעננים, כל שאר המבנים הועמדו בצל". מקדש ארטמיס לא היה רק מקדש, אלא יצירת מופת ארכיטקטונית. הוא היה ענק: 80 על 130 מטר. פי ארבעה מהפרתנון באתונה. 13 מדרגות הובילו לבמה המרכזית עליה הוצבו 127 עמודים (לעומת 58 בפרתנון), שכל אחד מהם התנשא לגובה של עשרים מטר. את התבליטים שעל העמודים יצרו מיטב אמני התקופה, והכל (חוץ מגג הרעפים) היה עשוי שיש לבן.

שבע פעמים נהרס, ושש פעמים נבנה מחדש. הריסתו המפורסמת ביותר אירעה ב-21 ביולי 356 לפנה"ס, כאשר אדם בשם הירוסטראטוס החליט שהדרך הבטוחה להיכנס לדפי ההיסטוריה היא לשרוף את המקדש עד היסוד. הוא צדק. המקדש נבנה שוב בהדרו המקורי, אבל מאוחר יותר איבדה אפסוס את מעמדה כעיר נמל עשירה, ובשנת 262 לספירה הוחרב סופית על ידי הגותים. שרידי תבליטים שנמצאו באמצע מוצגים כיום במוזיאון הבריטי, ולפני שלושים שנה הוקם בעיר סלצ'וק (Selcuk) שבתורכיה עמוד שיש אחד עשוי שרידים ישנים, זכר לפלא.

רק 56 שנה עמד הקולוסוס (פסל ענק) על כנו, אבל הספיק להיכנס לרשימה. ב-305 לפנה"ס, ימי מלחמות הגנרלים - יורשיו של אלכסנדר מוקדון שנאבקו לרשת את מקומו - צר על האי רודוס דמטריוס פוליורקטס (Demetrius Poliorketes) משום שיושביו תמכו בתלמי מלך מצרים. הוא גייס 40,000 חיילים, יותר מאוכלוסיית האי כולו, והמצב נראה נואש. אולם לפתע קיבל דמטריוס ידיעות לפיהן תלמי שלח צבא גדול ששט בכיוונו. הוא נסוג במהירות, משאיר בשדה הקרב ציוד צבאי רב. העיר ניצלה.

כדי לציין את הנס החליטו ראשי רודוס להקים פסל ענק לכבוד פטרון האי, אל השמש הליוס. הם פנו למהנדס חארס מלינדוס (Chares of Lindos), שהתיך את הברונזה והברזל שהשאיר דמטריוס מאחוריו, ולאחר 12 שנות עבודה, ב-282 לפנה"ס, הציב את הקולוסוס.

הפסל התנשא לגובה של 32 מטר, וכן השיש עליו הועמד הוסיף לו עוד 15 מטר – כגובהו של פסל החירות. בשנת 226 לפנה"ס פקדה את האי רעידת אדמה והפסל נסדק בברכו, וקרס. תלמי השלישי הציע לממן בנייה מחודשת, אבל אנשי רודוס התייעצו עם האוראקל וזה פסק כי הפסל יישאר מוטל על הקרקע, מצב שנמשך 900 שנה. ב-635 לקחו הכובשים המוסלמים את גרוטאות המתכת והברונזה שנותרו מהפסל, העמיסו אותן על 900 גמלים, הוליכו את השיירה לסוריה ומכרו אותן לסוחר יהודי.

מתוך שבעת פלאי העולם העתיק, הגנים התלויים הם היחידים שעצם קיומם מוטל בספק גדול. היסטוריונים יוונים, בהם דיודורוס וברוסוס, מתארים אותם כיוצאים דופן ביופיים, אבל הם לא ביקרו בהם אלא דיווחו משמועות. הרודוטוס תיאר בפרוטרוט את פלאי העיר בבל, אבל לא הזכיר את הגנים ולו במלה. תמוה מכך, הבבלים עצמם לא כותבים על הגנים התלויים ובלוחות החרס שנמצאו אין להם זכר. אבל גם אם מדובר באגדה בלבד, זוהי עדיין אגדה שובת לב. תחת שלטונו של נבוכדנצר השני (605-562 לפנה"ס) הגיעה בבל לשיא פריחתה. רק המלכה אמיטיס (Amyitis) לא הייתה מרוצה: הנוף השטוח והמשמים של המדבר המסופוטמי דכדך אותה, והגעגועים לגבעות הירוקות של ארץ הולדתה מדי (באזרביג'אן המודרנית) לא הירפו.

למענה בנה נבוכדנצר על גדת נהר הפרת, 50 קילומטר מבגדד של היום, את הגנים התלויים: גבעה מלאכותית בגובה כמה עשרות מטרים, בנויה טראסות-טראסות. מדרגות, מפלים ומזרקות מילאו את הגנים הרבועים. עצים, שיחים ופרחים אקזוטיים שהביא המלך ממסעות כיבושיו ננטעו בטרסות העליונות והזדקרו מעליהן. למעשה, משמעותה של המלה היוונית Kremastos הוא 'זקורים' והשם 'הגנים התלויים' מקורו בשגיאת תרגום.

אם הגנים אכן התקיימו, היו אלה המים והזנחת התחזוקה שהביאו את קיצם. מי ההשקיה טיפטפו מהטרסות העליונות, ופוררו את עמודי החימר. תוך מאה שנה הגנים נהרסו לחלוטין.

פסלו של זאוס

באמצע המאה החמישית לפנה"ס פנו ראשי העיר אולימפיה לארכיטקט היווני ליבון (Libon of Ellis) וביקשו שיבנה מקדש מפואר לזאוס. ליבון נענה לבקשתם, אולם הם החליטו שזה לא מספיק והזעיקו את בכיר פסלי יוון – פידיאס (Phidias) האתונאי, שיצר את פסל אתנה בפרתנון.

גובהו של הפסל החדש היה 12 מטר, אבל הגובה לא היה העניין, אלא הפרופורציות. זאוס, יושב על כס מלכות, מילא לחלוטין את חלל המקדש. גופו של זאוס היה עשוי שנהב. שיערו, זקנו, סנדליו וגלימתו מזהב. כס המלכות נבנה מעץ ארז ועוטר ביהלומים ובדמויות ספינקסים, אלים, ושאר יצורים מיתיים. בידו הימנית החזיק זאוס פסלון קטן של ניקה, אלת הניצחון, ובידו השמאלית שרביט מלכות עליו נח נשר. במשך דורות היו צאצאיו של פידיאס שומרים על הפסל מהלחות של חופה המערבי של יוון, ומושחים אותו בשמן מיוחד. במאה הרביעית לספירה הועבר הפסל לקונסטנטינופול, וב-462 נהרס בשריפה.

המאוזוליאום בהאליקרנאסוס

מאוזולוס, ששלט בקאריה (Caria) בין 377-353 לפני הספירה, לא היה נכנס להיסטוריה אלמלא אשתו, שהייתה גם אחותו, ארטימיסיה (Artemisia). לאחר מותו, החליטה המלכה המתאבלת לבנות לאחיה-בעלה קבר מפואר. היא שכרה את שירותיו של סקופאס היווני (Scopas) ושל שלושה מגדולי פסלי יוון של התקופה.

ארטימיסיה מתה שנתיים בלבד אחרי בעלה, עוד בטרם השלמת הפרוייקט. למרות זאת, החליטו הפסלים לסיים את הבנייה, וארטימיסיה הונחה לצד בעלה. עוד שנה חלפה, העבודה הסתיימה והתוצאה הייתה בניין קבר מדהים, שהפך את המלה 'מאוזוליאום' לשם נרדף לכל קבר גדול.

המבנה התרומם לגובה של 45 מטרים ו-56 עמודים תמכו בגג בצורת פירמידה, שמעליו פסל של ארבעה סוסים המושכים מרכבה ובה בני הזוג המלכותי. המאוזוליאום עמד ללא פגע עד שרעידת אדמה מוטטה אותו במאה ה-15. כמאה שנה מאוחר יותר השתמשו אבירי סנט ג'ון ממלטה באבני המונומנט כדי לחזק את מבצרם. ארונותיהם של שני האחים נעלמו. כיום האליקרנאסוס, או בשמה המודרני בודרום (Bodrum), היא עיר קייט פופולרית בדרום מערב טורקיה לחופי הים. בנוסף לשרידים שהוצבו במבצר, ניתן לראות פסלים ופרסקות מהקבר במוזיאון הבריטי.

המגדלור באלכסנדריה

בעוד שעל ששת הפלאים האחרים שררה הסכמה כללית, זהותו של השביעי הייתה נתונה במחלוקת. לבסוף היה זה הגודל שקבע – מלבד הפירמידה הגדולה, המגדלור באלכסנדריה היה המבנה הגבוה ביותר בעת העתיקה.

40 שנה לאחר הקמת העיר על ידי אלכסנדר מוקדון, היה ברור שצריך לעשות משהו כדי למנוע את טביעת ספינות הסוחרים. הפתרון היה הקמת מגדלור ענק על הקצה המזרחי של האי פארוס בנמל. לביצוע הפרוייקט חברו הסוחר היווני סוסטראטוס ושליט מצרים תלמי הראשון.

ברבע הראשון של המאה השלישית (279 לפנה"ס הוא התאריך עליו מצביעים החוקרים) הושלמה בניית המגדלור. המגדלור התנשא לגובה עצום, בין 110 ל-142 מטר. שרשרת מראות ברונזה מבריקות שיקפה את אור השמש למרחק של 50 קילומטר. המגדלור היה היחיד מבין פלאי העולם העתיק שמילא תפקיד פרקטי, ואחד האחרונים להיחרב. שורת רעידות אדמה פערה בו סדקים, עד שבאמצע המאה ה-14 התמוטט המבנה לחלוטין.

הפירמידה הגדולה של גיזה

המבנה העתיק ביותר ברשימה הוא גם היחיד ששרד. כיום מקובל לחשוב כי הפירמידה הגדולה נבנתה על מנת שתשמש כקברו של פרעה ח'ופו בן סנפרו, ששלט במצרים בסביבות 2560 לפנה"ס.

נתוניה של הפירמידה הגדולה מעוררים התפעלות: גובהה 146 מטר (המבנה הגבוה בעולם עד המאה ה-19), שטח בסיסה 50,000 מ"ר, אורך כל צלע 233 מטר. על פי האמונה, נדרשו 100,000 עבדים, 20 שנים ו-2,300,000 אבני חול להשלים אותה. משקלה הממוצע של אבן היה 2.5 טון. כמה אבנים שוקלות 70 טון.

ואם המספרים מעוררים התפעלות, הרי שהדיוק שהצליחו להשיג המצרים לפני 4,500 שנה עולה על כל דמיון: כל פינה של הפירמידה מכוונת לאחת מארבע רוחות המצפן בדיוק מירבי, ואילו המעברים הפנימיים ישרים להפליא, באופן שכיום יושג רק באמצעות טכנולוגיות מתקדמות.

במקור צופתה הפירמידה באבן חול ששיוותה לה מראה חלק, אבל השליטים שבאו אחרי ח'ופו לקחו אותה לבניית קבריהם. גם המומיה של פרעה וכל האוצרות שנקברו עימו לא נמצאו, וככל הנראה נשדדו בידי שודדי קברים. ישנם ארכיאולוגים המשוכנעים כי הם הוסתרו בתחכום כה רב, שעד היום הם מחכים אי-שם בפנים למגליהם.

• האם הקולוסאום יחליף את הקולוסוס? האם הטאג' מאהאל יהיה גירסת העולם החדש למאוזוליאום? והאם האמפייר סטייט בילדניג הוא מה שהיה פעם המגדלור של אלכסנדריה? לבחירת שבעת פלאי העולם החדש - לחצו כאן