שתף קטע נבחר

כשערפאת מפרפר

טועה מי שמשלה את עצמו שישראל לא תואשם באנרכיה בצד הפלסטיני. בעיני העולם עזה היא בית כלא, וישראל הסוהר

לנגד עינינו מתממש חלומו הגדול של אריאל שרון: הרשות הפלסטינית מאבדת את שארית סמכותה. ערפאת עוד מפרפר איכשהו, אבל הכפופים לו מתפזרים לכל רוח. חלקם מתפטרים. חלקם מורדים. חלקם מורידים פרופיל ומחכים ליום שאחרי הסתלקותו. כמו שאמר וינסטון צ'רצ'יל בעניין אחר, "זה לא הסוף, זה אפילו לא התחלת הסוף. אבל זה אולי הסוף של ההתחלה".

 

בכל זאת, איש לא פצח בריקודים על גג משרד ראש הממשלה ואיש לא שלף מהמזווה את בקבוקי השמפניה. כמו שקורה הרבה כשחלומות מתגשמים, הפחד גדול והבטן מקרקרת.

 

מהלך ההתנתקות של שרון נשען על נימוקים אחדים. אחד החשובים ביניהם היה רצונה של ישראל להשתחרר מאחריות לגורלם של תושבי הרצועה. אם ישראל תצא, העולם לא יראה בה יותר כתובת, לא לרווחתם של הפלסטינים, לא לתעסוקתם ולא לשאיפותיהם הפוליטיות. שרון כל-כך החשיב את הנימוק הזה, שהיה מוכן, בניגוד לעמדת צה"ל, לאפשר פתיחה של נמלי ים ואוויר בעזה ולפנות את ציר פילדלפי. לפלסטינים יהיה מעבר חופשי לכל העולם – לבד מישראל.

 

בפועל, תוכנית ההתנתקות האיצה תהליכי התפוררות ברשות. הדוב – השטח שיפונה – עוד לא נצור, אבל ניטשת מלחמה גדולה על עורו. האנרכיה שכולם הזהירו מפניה כבר כאן. את מקום מנגנוני הביטחון של הרשות תופסות כנופיות.

 

מצבים כאלה יכולים להוביל לסוגים שונים של צרות, החל בפעולות טרור נואשות נגד ישראלים וזרים וגמור באסון הומניטרי. למרות העימות האלים בין ישראל לרשות, שני הצדדים הקפידו עד עכשיו לשמור על מידה של שיתוף פעולה. הם עשו זאת לא מתוך אהבה, אלא מתוך זהירות: הם ידעו ששיגרת חייהם של מיליון ויותר פלסטינים נתונה בידיהם: צריך לאפשר להם לקבל מים ומזון, דלק וחשמל. לצורך זה צריך שתהיה כתובת ברורה בצד השני.

 

טועה מי שמשלה את עצמו שישראל לא תואשם באנרכיה בצד הפלסטיני. בעיני העולם עזה היא בית כלא, וישראל הסוהר עם המפתחות. היא לא יכולה לזרוק את המפתחות ולשכוח ממה שקורה שם. בוודאי לא כאשר היא סוגרת על עזה מכל עבר, ומחזיקה כוחות צבאיים גדולים בתוכה.

 

רבים בישראל חייכו כששמעו אתמול שערפאת מינה למפקד מנגנוני הביטחון בעזה את אחיינו, מוסא ערפאת. אצל ערפאת, כמו בנלעגים שבמשטרי העולם השלישי, רוחש השליט אמון לבני משפחתו בלבד, וחושד בכל היתר. והם, הפלסטינים, משלים את עצמם, שהם מסוגלים לנהל מדינה.

 

הם היו מחייכים פחות אילו זכרו שראש הממשלה שלהם מינה בסוף השבוע הזה את עורך הדין הפרטי של משפחתו, יורם ראב"ד, לראש צוות המשא ומתן הקואליציוני. ראב"ד כל-כך הצטיין בטיפולו בפרשת סיריל קרן, שהגיע לו פרס.

 

שרונולוגים מסבירים שראב"ד הוא רק פסאדה: מי שינהל בפועל את המשא ומתן הוא הבן עמרי. בתחום של ערכי משפחה יש, מסתבר, לערפאת ממי ללמוד.

 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים