המקום הנמוך בעולם
אריאנה מלמד לא אוהבת את מה שחיים הכט עושה על המסך: זה לא תיעוד, זו לא דרמה וגם לא דוקודרמה. זה מוצר חדש מסוגו, שמגיע מאוד נמוך. וגם: 100 שנה להולדת פבלו נרודה הם חגיגה לאהבה
השפה של חיים הכט
אפשר כבר לקרוא לזה חיים-הכטיזם מבלי לחטוא לגדול מבשריה של התופעה, אבל קצת קשה יותר – אולי מחמת הכעס – להגדיר את התופעה במדוייק: הרי אין זו רק ההסתחבקות הנלעגת עם מי שנראה בעיניו כ"צופה הממוצע", אחד שבלי משפטי שוק נפוצים וודאי לא יבין על מה הוא מדבר – כך הוא חושב, כנראה. וזה לא רק השימוש המתלהם בקריינות שמתייחסת לחומר המצולם כאל רקע, מה שיכול היה להפוך בקלות את כל הסדרה הזאת למאמר מערכת אחד בעיתון, במקום למתוח אותה כמו מסטיק. וזה גם לא סימונה של מטרה ובניית טענה רעועה ככרעי תרנגולת סביב המטרה, העיקר לקלוע: זה כל אלה, ועוד משהו, חמור במיוחד בעיני - הקשר בין עובדות מוצקות לבין מה שנראה על המסך אצל חיים הכט הולך ומתמוסס, כמעט מתאייד, אל תוך ערפילי הקיץ החמים.
האיש ופועלו הם מוצר חדש מסוגו על המסך. זה לא דוקומנטריזם אחראי, זו לא דרמה וגם לא דוקודרמה. זה משהו אחר, מפתה עד מאוד בנמיכות המצח שלו ובקשר הכמעט-הכרחי בינה לבין רייטינג דו ספרתי. והנה הקונספט, כפי שהובהר גם מהתמודדותו ההרואית של הכט עם התקפי הלב במוצר קודם שלו: קודם כל, ניקח בעייה ישראלית מטרידה מאוד. בעיקר מטרידה ברמה של שיחות סלון, ורצוי בעיה שאנחנו חושבים שאין לה פתרון בעתיד הנראה לעין. אחר כך נאסוף די כסף כדי לטייל בעולם ולדבר עם אנשים על פתרונות לבעיה. אחר כך נצלם אותם. אחר כך נוסיף תחקירנים זוטרים, רצוי חסרי כל השכלה פורמלית רצינית, ונגיד להם לאסוף עובדות. אחר כך נדביק את העובדות הנראות לנו לתיזה, ואת אלה שלא נראות לנו נשאיר על רצפת חדר העריכה.
כך, לא נספר לכם שההבדלים בין סינגפור לבין ישראל, בהם הוא מתעסק בתוכניתו החדשה (ראשון, ערוץ 2), נובעים ממסורות בנות אלפי שנים במזרח, ביחסים בין היחיד לבין הקולקטיב. עוד נסתיר מכם בחדווה את העובדה, שמדובר בעיר-מדינה פרוטו-פשיסטית שיחסה לזרים מחפיר יותר משלנו, אפילו. עוד לא נדון בשאלת חרויות האדם והאזרח בסינגפור, כי זה ממש לא מתאים לנו, בטח לא בקיץ.
ובפרק היום, אם אסתכן בנבואה ממש לא קיצונית - לא נספר לכם כי יכולתה של סינגפור להשתלב במרחב מוסלמי נובעת, בין היתר, מכך שאין – חזור שנית – אין, לתושביה כל סכסוך טריטוריאלי מתמשך עם מוסלמים, גם לא יריבות דתית ארוכה-ארוכה, גם לא עימות מדיני. והמסקנה? בחיים-הכטית, שפה טלוויזיונית נחותה, דמגוגית ושקרית – כדאי שנלמד מן הסינגפורים כיצד להסתדר עם המוסלמים. ולזה, בשפה של ערוץ 2, קוראים "משדר תעודה".
100 שנה להולדת נרודה
100 שנה להולדתו של פאבלו נרודה, פנומן מרהיב בין משוררי המאה העשרים. מודרניסט שמעולם לא ניתק את הקשר שלו עם קהל הקוראים. משורר אהוב מאוד, שחמישים שנה אחרי שזכה בפרס נובל, הפופולאריות העולמית שלו רק גוברת והולכת. מחברם הסנטימנטלי בעליל של שירי אהבה סנטימנטליים בעליל, שהיה גאה בהם למרות שלרוב שחו במעלה הזרמים האמנותיים של תקופתו – ועשו זאת בלא מאמץ גדול.
איש מצפון אמיתי, שידע מהו מחירה של החירות מאז שהפשיסטים רצחו את לורקה ידידו ועד שהניאו-פשיסטים סילקו את איינדה מן השלטון בצ'ילה. ואם לחגוג, אז בעיקר בשירה. נרודה זכה לשני מתרגמים עבריים מעולים – טל ניצן קרן ורמי סערי, והנה, ממלאכתו של זה האחרון, השיר "אדון בודד" , כהזמנה לצלילה ולהתאהבות.
