קודם לבדוק, אחר כך לצעוק

אילו העיקרון הפשוט דלעיל היה נר לרגלי הפוליטיקאים והמעצבים של דעת הקהל, מראש הממשלה ועד אי אילו פרשנים הממונים על טוהר המידות הלאומי, הם היו מונעים מעצמם בושות. למשל: ביחס לזעקות השבר על "הון ושלטון".

קשרי הון שלטון בישראל, על אף כל המהומה, רופפים בהרבה מהמקובל ברוב המדינות המתקדמות (כולל צרפת וגרמניה שבהן אילי הון ואילי שלטון חבוקים יחדיו). אין אצלנו שרי אוצר שבאים מהבורסה והבנקאות וחוזרים לשם בתום כהונתם. שום פקיד אוצר לא הורשע בפלילים בגין קשרים עם "הון". בדו"חות מבקר המדינה יש המון סיפורים על הזנחה, שרירות לב, רוע לב, שיקול מוטעה, פרוטקציה ועוד – אבל לא על שחיתות שלטון.

אין בישראל מישהו שבאמת התעשר בעשר השנים האחרונות מהפרטה של נכסים ממשלתיים "במחירי מציאה". נכון שבשנות ה-80, כשההפרטה הייתה בחיתוליה, נעשו כמה מכירות תמוהות. מאז, הפקידות הציבורית למדה לקח. לקוני בנק הפועלים מהממשלה, למשל, לא היה שום רווח על השקעתם. הפרטת "שקם", למשל, כמעט גרמה לפשיטת הרגל של הקונים. בעולם העסקים יצאו לממשלת ישראל מוניטין של מפריטה קשוחה, בעייתית, קפריזית, שלא כדאי ללא-יהודים להתקרב אליה. להתעשר? לא בישראל.

בסיפור הגז הטבעי מדברים בתדהמה על "חוזה של 2.5 מיליארד דולר", אבל לא על כך שהרווח הנקי של הספקים יהיה 10-12 מיליון דולר לשנה. פחות מרווח של חברת מזון בינונית, יבואן מכוניות או מפעל אופנה מצליח. מי יעשה מזה "מיליארד"?

"בריטיש גז" עצמה היא חברה מופרטת שמניותיה רשומות בבורסות, אין לה גרעין שליטה פרטי ואיש מעובדיה לא יסכן את עצמו בשביל חוזה שיוסיף אחוזים ספורים למחזור המכירות הענק שלה. משפחת חורי הלבנונית פלסטינית, השותפה במיזם הגז של "בריטיש גז", היא קבלן משנה מוכר של הממשל האמריקני; האמריקנים כבר בדקו היטב בציציותיה לפני שאישרו את כשרותה.

יוסי מימן התעשר מעסקאות לא עם ממשלת ישראל אלא עם ממשלת מצרים. על השקעותיו בישראל הוא הפסיד, עד כה, הרבה כסף. זה שנים רבות לא מחלקים כאן זיכיונות למקורבים לשלטון אלא עורכים מכרזים העומדים במבחן בתי משפט. תדירות, הזיכיון שנרכש בכסף רב מתגלה כנטל ולא נכס.

 ואיפה כרישי הנדל"ן שהיו אמורים להיוולד מההפשרה של קרקעות הקיבוצים והמושבים? שום מיליארדר לא נולד – גם לא בקרקע שבית המשפט התיר את הפשרתה. מתברר שאין קופצים על קרקעות אלו: נדל"ן הוא התחום העסקי הרע ביותר בישראל זה עשור לפחות.

ב"מדד העדר השחיתות" שמפרסם ארגון "שקיפות בינלאומית" מדי שנה, ישראל מצויה במקום ה-21. לא רע; בדרגת ניקיון כפיים הזאת מצויות גם גרמניה, אירלנד, ארה"ב, יפן, צרפת וספרד.

ישראל אינה חריגה לרעה ביחסים בין ממשל לעסקים וגם לא בעוצמת הקרטלים; השוק הישראלי תחרותי ופתוח יותר מהצרפתי או הגרמני. ישראל גם אינה חריגה בכוחו של ארגון העובדים היציג; הסתדרות העובדים הכללית היא איגוד מקצועי אחראי ושקול.

 ישראל חריגה במשהו אחר לגמרי: בשיעור העוני הבלתי נסלח בקרב תושביה, בהיותה קורבן של מלחמת טרור מתמשכת ובהיותה כובשת ומתנחלת בשטחים הפלסטיניים. כאן בעיותינו העיקריות. כל השאר, אפילו לא קצף על פני המים.