למה, לעזאזל, המגזר הערבי מחוץ לכלכלה?

מאז קום המדינה שומר המגזר הערבי על מעמדו הבלתי מעורער כמגזר העני ביותר בכלכלה הישראלית. השכר הממוצע במגזר זה הוא תמיד נמוך מבמגזר היהודי, ושיעור העוני גבוה יותר. למרות שבשנה האחרונה חלה ירידה דרמטית בשיעור האבטלה במגזר הערבי, הוא עדיין גבוה בהרבה מבמגזר היהודי. מתוך 30 יישובים המוגדרים כמוכי אבטלה, 26 יישובים הם ערביים.

אוניברסיטת תל-אביב קיימה השבוע יום עיון, שהוקדש לשאלות על השתלבות המגזר הערבי בכלכלת ישראל. מדוע כמעט אין אזורי תעשייה ביישובים ערביים? אין כמעט מנהלים ערבים בחברות גדולות? אין כמעט עובדים ערבים בחברות היי-טק? כיצד, אם בכלל, אפשר לעודד פיתוח כלכלי, יזמות ותיעוש בקרב ערביי ישראל? בין הדוברים היו 4 תעשיינים, שניסו לספק מנסיונם האישי תשובות לשאלות הקשות.

ורטהיימר: תעשו עוד דברים חוץ מפיתות

התעשיין סטף ורטהיימר, נשיא ענקית ייצור הלהבים ישקר, סבור שערביי ישראל יכולים לצאת ממצוקתם בכוחות עצמם. "אתם יכולים להמציא את כל התירוצים בעולם כדי להסביר למה אינכם מצליחים", אמר ורטהיימר. "כל הדיבורים על אפלייה הם תירוץ, הם 'כלאם-פאדי' (שטויות). כשאני הקמתי את חברת ישקר, הייתי מובטל. פוטרתי מהמפעל שעבדתי בו, ולא מצאתי עבודה חדשה, אז הקמתי עסק משלי. הממשלה לא הסכימה לעזור לי, והבנקים לא הלוו לי כסף, אז עבדתי ועבדתי עד שגייסתי הון עצמי.

"אני מציע לידידי הערבים והיהודים כאחד: תהפכו את התקליט שלכם על צדו השני. במקום לדבר כל הזמן על מה שאתם לא יכולים, תדברו על מה שאתם יכולים. מדוע מאפיית אבולעפיה ביפו מצליחה, במקום שבו המאפיות המתחרות נכשלות? פשוט מאוד: אבולעפיה קם חצי שעה יותר מוקדם, אז הפיתות שלו קצת יותר טעימות, וכשהוא מגיש את הפיתה, הוא מחייך ללקוחות, אז ערבים ויהודים עומדים בתור שעות בשביל לקנות אצלו, והוא איש עשיר.

"תלמדו מאבולעפיה", אמר ורטהיימר, "תעשו את הפיתות שלכם קצת יותר טוב, ותהיו קצת יותר נחמדים כשאתם מגישים אותן. ועוד דבר חשוב: תעשו עוד דברים חוץ מפיתות. השאלה החשובה ביותר היא, איך נראה החינוך שאתם נותנים לילדיכם? האם חינכתם אותם לעסוק רק בפיתות ובזיתים, או ששלחתם אותם להיות עורכי דין ומנהלים כמו שעושים היהודים, או שלימדתם אותם לרכוש מקצועות שצריך באמת? לפי מה שאני רואה בתרשיחה ובמעיליה, כשמחנכים אנשים נכון מגיל צעיר, אפשר להגיע להצלחה כלכלית".

"אין לנו הזדמנויות כמו לסטף"

דבריו של ורטהיימר עוררו תרעומת לא מעטה בקרב שומעיו הערבים. איש העסקים כאיד אבו עיאש, מנהל החממה הטכנולוגי בנצרת, אמר בתגובה: "עם כל הכבוד למפעלו של סטף, לכשרונו ולהצלחתו הענקית, סטף קיבל גב חזק מאוד מהממשלה כדי לפתח את המפעלים שלו. אם יזמים ערבים היו מקבלים הזדמנויות כמו שסטף קיבל, היו היום גם 'סטפים ערבים'.

"היזם הערבי נתקל בקשיים גדולים בבואו להקים עסק. אני יודע שהבירוקרטיה מערימה קשיים גם בפני יזמים יהודים, אבל לערבים קשה הרבה יותר. עיקר הבעיה מתחילה בבנקים. הבנקים מקפידים עם אנשי עסקים ערביים הרבה יותר, מבקשים מהם ביטחונות גדולים יותר ונותנים פחות אשראי. כשיזם ערבי צובר חוב של 100 אלף שקל, זורקים אותו מכל המדרגות. יש יזמים יהודים עם חובות של עשרות מיליונים, שממשיכים לקבל אשראי ולגלגל כסף ומחזיקים את העסק שלהם חי ונושם.

"כדי להצליח בכלכלה של ימינו צריך ייתרון יחסי. לערבים אזרחי ישראל אין יתרונות כאלה, בגלל האפליה נגדם במשאבים הכי בסיסיים. קיבלנו אזורי תעשייה והשקעות מהמדען הראשי באיחור של 50 שנה, ויש אזורים שעדיין מחכים לכך, כמו שיש כפרים שעדיין מחכים לתעלת ביוב ושיהיו להם מים להתרחץ בבית.

"היהודים אומרים לנו, שיש לנו ייתרון יחסי, בגלל שאנחנו יכולים לייצר דברים ולמכור אותם בארצות ערב", אומר כאיד, "תעשיין יהודי אמר לי לא מזמן: 'למה שלא תקימו מפעלים, ותמכרו את התוצרת שלכם בסוריה, בלבנון, בירדן? למה שלא תנצלו את החאג', שאתם מגיעים אליו בסעודיה, בשביל להכיר לקוחות ולעשות כסף? בבית החולים בנהריה חצי מהרופאים הם ערבים',, אמר לי חברי היהודי, 'למה שלא תביאו לכאן חולים ערביים מירדן וממצרים, שיתרפאו כאן, וישנו בבתי המלון שלכם?"

"אמרתי לו: 'אלה רעיונות נחמדים, אבל אנחנו לא נגיע לשם'. אתם, התעשיינים הישראלים, כבר הגעתם לעירק. אנחנו לא נגיע לשום מקום, כי כאן אנחנו ערבים, אבל בכל העולם הערבי אנחנו ישראלים. אנחנו מוקצים מחמת מיאוס בעיני העולם הערבי, לפחות כמוכם. היהודים לא קונים ממני, כי אני ערבי, והסורים לא יקנו ממני, כי אני ציוני. נשאר לי למכור בשוק בנצרת, שוק של מיליון אנשים".

לאוטמן: לערבים אין הזדמנויות שוות

לתעשיין דב לאוטמן, יו"ר חברת הטקסטיל דלתא, יש הסבר אחר למצוקתם הכלכלית של הערבים. "ורטהיימר הוא יזם עצמאי", אומר לאוטמן, "אבל רוב האנשים שמצליחים בשוק העסקי הם שכירים, מנהלים, מהנדסים ומתכנתים. יש שכירים עשירים הרבה יותר מאבולעפיה. בשביל להצליח כשכיר, בשביל לחיות כשכיר ברמת חיים מכובדת בקנה מידה ישראלי, צריך שוויון הזדמנויות. לצערי, הערבים בישראל אינם נהנים משוויון הזדמנויות בשוק העבודה".

"כיצד ייתכן, שבחברת היי-טק שמעסיקה 2,500 עובדים, יש פחות מ-10 מתכנתים ערבים?", שואל לאוטמן, "כיצד ייתכן, שמאות מהנדסים ותוכניתנים ערבים מסיימים מדי שנה לימודים בטכניון, ובמקרה הטוב הם הופכים למורים למתימתיקה בכפריהם? אני מקווה שזה נובע מתפיסת עולם מיושנת, שאנשים חושבים שטכנולוגיה קשורה לביטחון. אבל רוב החברות המצליחות בארץ, בהיי-טק ובתעשייה, כבר לא עוסקות בשום דבר ביטחוני. ואני חושש, שבמקרים מסויימים לא מדובר בביטחון אלא פשוט בגזענות.

"נוצר מצב, שבזמן שהאמא היהודיה רוצה שבנה יהיה מנכ"ל או מתכנת, האמא הערביה מבינה שזה לא ריאלי, ומתפללת שבנה יהיה מורה. אם אנחנו ניתן הזדמנויות שוות לערבים, אם הם יקבלו תקציבי חינוך שווים וגם יתקלבו לעבודה, לא יהיה הבדל בין יהודים וערבים.

"אני גאה בכך, שהחברה שאני מנהל התחילה מ-10 אנשים, ש-4 מהם היו ערבים. אני גאה בכך שאנחנו מעסיקים ערבים בכל המקצועות ובכל דרגות הניהול, גם בישראל, גם בירדן וגם במצרים, ושמעולם לא היו אצלנו במפעל ויכוח או הרמת קול על רקע לאומני. אבל בלא תהליך שלום, אין סיכוי שהדברים האלה יצליחו. אם יהיה תהליך שלום, המזרח התיכון יתחרה בהצלחה גם במזרח הרחוק וגם באירופה. בלא שלום, לא נתחרה באף אחד, לא תהיה צמיחה, ולא שגשוג ולא כלום".

"התקווה - אזורי התעשייה המשותפים"

יו"ר מועדון אנשי העסקים הערבים, ד"ר רמזי חלבי, אומר שמצוקת המגזר הערבי גוברת בשנים האחרונות, בגלל תהליכי ההפרטה והגלובליזציה. "בגלל שהמדינה חילקה את המשאבים באופן לא שוויוני, ואין לנו כמעט אזורי תעשייה משלנו, אנחנו תלויים במגזר הציבורי הרבה יותר מהיהודים", אומר חלבי. "סטף מדבר על דברים יפים מאוד, אבל אין לנו גישה למקומות שהוא מציע לנו.

"ביישובים הערביים, המעסיק המאורגן הכי גדול היא הרשות המקומית. בגלל שאזור התעשייה נמצא מחוץ לשטח הרשות, היא גם לא מקבלת הכנסות מארנונה. אנחנו תלויים בעל כורחינו בהשקעה ובסיוע ממשלתי. השינויים שחלו בעולם, ההשפעות של הגלובליזציה, וגם תהליך ההיי-טק שחל בישראל, כל אלה תפשו אותנו מוכנים. הספינה נוסעת מהר, ואנחנו שוחים אחריה, לאט מדי.

"לכן, כשנתניהו מקצץ את 'האיש השמן' שלו, המגזר הציבורי, הוא נוהג בחוסר רגישות. הוא לא חושב לרגע על אוכלוסיות כמו האוכלוסיה הערבית, שיושבות על הגב של האיש השמן. מכה נוספת שקיבלנו הייתה שנפסק תהליך השלום. אני דווקא מכיר הרבה יזמים ערבים, שעשו עסקים מצויינים בכווית, במדינות המפרץ, בצפון אפריקה, וגם נהנו מאמון בקרב עמיתיהם היהודים. כל זה קרס יחד עם תהליך השלום.

"עם כל זאת, אין מקום לאבד תקווה", אומר חלבי. "התקווה שלי כיום היא אזורי התעשייה החדשים שקמים באזורים משותפים, בשיתוף פעולה בין ערבים ליהודים. כך קורה בימים אלה בנצרת ובכפר כנא. כל אזור תעשייה משותף הוא סיפור הצלחה. כולי תקווה, שהרשויות המקומיות והממשלה לא יפגעו בתרנגולת הזאת, ושהיא תטיל ביצים של זהב".