להיות צ'ארלי קאופמן

"הוא מסוגר, ביישן, מיזנטרופ, נוירוטי. חי חיי נזיר. כמו רוח רפאים, רגע פה רגע שם, ואז הוא נעלם". אני מקריא לצ'ארלי קאופמן – איש קטן עם שיער מקורזל, זקן שחור ועיניים קטנות מתרוצצות בעצבנות – את הציטוט הזה, שהופיע ב"אל-איי מגזין", ומחייך אליו בתקווה לזכות בחיוך בחזרה.

אחרי הכל, בחוץ יום קליפורני יפהפה, הציפורים מצייצות ועיתונאי מישראל הרחוקה יושב מולו בסוויטה של מלון "ארבע העונות" בבברלי-הילס ומתעניין במה שיש לו לומר. מה רע. אבל במקום חיוך, אני חוטף מתקפה: "מאיפה הם ממציאים את הדברים האלה? אני מסוגר? למה, כי אני לא אוהב להצטלם? כי אני לא הולך למסיבות בהוליווד? עיתונאים ממציאים עלי שאני 'פריק' רק כדי שיקראו את המאמרים שלהם".

האמת היא שאין לקאופמן יותר מדי סיבות אמיתיות לכעוס. הדברים שנכתבים עליו בעיתונים – נכונים או לא – הם רק הוכחה נוספת שהאיש הזה, שאינו מתאים לשום תבנית הוליוודית מוכרת, הוא כיום התסריטאי המוערך והייחודי ביותר בתעשיית הקולנוע, בין הכותבים הבודדים ששמם מתגלגל מחוץ למסדרונות האולפנים.

בביזנס שמונע על-ידי הכסף הגדול, לעולם סביב הכוכבים הגדולים, נותר רק בקושי מקום לבמאים להסתנוור מאורות התהילה, ועל התסריטאים כמעט שאין מה לדבר; הם לעולם נותרים בצל. יש מאות, אולי אלפי כותבים בהוליווד, שהיו מתים שיכתבו עליהם שהם נזיריים, מיזנטרופיים או פסיכים על כל הראש, רק שיכתבו משהו.

מירוץ אחרי זיכרון אבוד

קאופמן הוא התסריטאי היחיד שלא מביים או משחק בסרטים, ועדיין מקבל את הטייטל הנכסף "סרטו החדש של צ'ארלי קאופמן" בכל פעם שתסריט שכתב רואה אור. והצופים יודעים שבין אם יבינו את היצירה החדשה ובין אם לא, היא תמיד תהיה שונה ומעוותת יחסית לכל דבר אחר שראו באותה שנה בקולנוע.

קחו למשל את סרטו החדש, "שמש נצחית בראש צלול", בכיכובם של ג'ים קארי וקייט וינסלט. קומדיה מרירה על סיפור אהבה שהחמיץ ואיבד טריות, ומאבקו של הגבר להשיב אליו את רגעיו המתוקים של הרומן בטרם יהיה מאוחר מדי.

קארי ווינסלט בסרט

עד כאן נשמע סטנדרטי למדי. אלא שקאופמן מספר את הסיפור בהילוך חוזר ובהפוך על הפוך: אחרי שקלמנטיין (וינסלט) עוברת ניסוי חדשני במחיקת זכרו של אהובה ממוחה, מחליט ג'ואל (קארי, בהופעה נטולת שטיקים להפתיע), בלית ברירה, לעבור אותו הליך בדיוק.

במהלך לילה סהרורי, כשמוחו מחובר לאלקטרודות ומעל גופו עורכים הלבורנטים (קירסטן דאנסט, אלייז'ה ווד ומארק רפאלו) חינגות מוזרות, הוא שב ומבקר, במוחו, במחוזות ההיכרות עם קלמנטיין וחווה מחדש את ההתאהבות בבחורה המוזרה עם צבעי השיער המתחלפים.

מכאן מתחיל מירוץ וירטואלי בהול לנסות להציל מה שנותר ממערכת היחסים, בטרם הכל יימחק לחלוטין מזכרונו. זהו תרגיל שנון על רגשות בעידן הטכנולוגיה, ומבחינות רבות סרטו הרומנטי והאופטימי ביותר של קאופמן, שכרגיל לא מקל על הצופה, ולעתים מתיש אותו בתפניות העלילתיות הרבות.

"שמש נצחית" הוא סרטו השלישי ברציפות של התסריטאי, שמתקבל בחיבוק אוהב על-ידי המבקרים באמריקה ובעניין רב אצל הקהל היותר אנין. פעמי האוסקר מצלצלים מאז יצא הסרט לאקרנים במרץ השנה, אבל לקאופמן, מתברר, עדיין קשה להחליף את הדיסקט בראש.

"אני עדיין מבוהל מהרעיון של לפגוש סלבריטיס אמיתיים", הוא אומר. "אני חושב שזה מוזר למישהו שנמצא בתעשייה כבר די הרבה שנים, אבל אני לא מצליח להשתחרר מזה. מריל סטריפ טסה לאל-איי כדי להיפגש איתי לקראת 'אדפטיישן'. הייתי ממש מבועת לפני הפגישה איתה".

התשוקה להיות מישהו אחר

הכל באשמת ג'ון מלקוביץ', כוכב "יחסים מסוכנים", "צללים וערפל" "קון אייר" ועוד. ב-1994 השלים קאופמן, אז כותב-תורם בסיטקומים בינוניים כמו "נד וסטייסי" תסריט סהרורי בשם "להיות ג'ון מלקוביץ'", אודות מפעיל תיאטרון בובות העובד כפקיד בקומה השבע וחצי של בניין משרדים ניו-יורקי ומוצא שער לתוך מוחו של שחקן הקולנוע הידוע.

המסע למוחו של מלקוביץ' – מטאפורה מבריקה לתשוקתו התמידית של האדם להיות מישהו אחר – נמשך 15 דקות, בהן חווה המבקר את העולם מזווית הראייה של השחקן, ובסיומן נזרק החוצה אל שולי האוטוסטרדה בניו-ג'רזי – בחזרה אל העולם המלוכלך וההמוני.

קאופמן, שמעולם לא פגש או החליף מילה עם מלקוביץ' קודם לכן, שלח את התסריט לכל השמות הקובעים בהוליווד, אבל קיבל תגובות זהות. "אנשים אמרו: 'זה הדבר הכי מצחיק שקראתי, אבל אף אחד בחיים לא יפיק את זה'. הריטואל הזה נמשך כמה שנים ואני כבר הנחתי שהתסריט יישאר במגירה.

"בדיעבד זאת היתה חוצפה מצדי להניח שיש לעסק הזה בכלל סיכוי. כתבתי תסריט על בן-אדם שמעולם לא פגשתי. במילים אחרות, אם אני לא מקבל את האישור של מלקוביץ' להשתמש בשמו אז גמרנו, אפשר לזרוק אותו לפח. ולא רק זה, אלא שהסרט מעליב אותו וצוחק עליו. ומה אם הוא יתעצבן כשהוא יקרא אותו וירצה לתבוע אותי?"

מלקוביץ' לא באמת התרגז כשהתסריט הגיע אליו. "התגובה הראשונה של ג'ון אחרי שקרא את התסריט היתה משהו בנוסח: 'מי זה הקאופמן הזה ולמה הוא בחר להתעלל דווקא בי? האם שכבתי עם החברה שלו או משהו כזה?'

"אבל אני חושב שהוא גם הוחמא. עוד לפני שהבמאי ספייק ג'ונז נתן אור ירוק לסרט נפגשתי עם השותף העסקי של מלקוביץ', שהתעניין, בשמו של ג'ון, רק בנקודה ספציפית אחת בתסריט: למה דווקא קומה שבע וחצי? טוב, מתברר שהדירה של מלקוביץ' בניו-יורק נמצאת בקומה השבע וחצי. אני נשבע שלא היה לי שמץ של מושג לגבי זה כשכתבתי את התסריט. אבל מי יאמין לי עכשיו? בקיצור, הם היו בטוחים שעקבתי אחרי מלקוביץ', והם עדיין משוכנעים בזה גם היום".

"להיות ג'ון מלקוביץ" יצא למסכים חמש שנים אחרי שנכתב, והפך לסנסציה. מלבד השילוב ההזוי של פרסונה אמיתית בסיטואציה פיקטיבית, התאפיין הסרט בשנינות עוקצנית והצליח לשלב כמה רעיונות פילוסופיים ללא מאמץ ניכר. הסרט זכה בשלוש מועמדויות לאוסקר, כולל "התסריט המקורי הטוב ביותר" עבור קאופמן.

למה הימרת דווקא על הדמות של מלקוביץ' מכל השחקנים?

"קשה להסביר. אני חושב שהשם שלו מצחיק. חשבתי שהרעיון שאנשים ירצו להיות ג'ון מלקוביץ' הוא מעניין, כי מדובר בשחקן רציני שיש לגביו מסתורין. היה שלב שבו חשבנו על אלטרנטיבות למקרה שג'ון לא יסכים. כריסטופר ווקן, למשל. אבל מה לעשות, 'להיות כריסטופר ווקן' מצחיק פחות. ובוודאי ש'להיות טום קרוז' לא מצחיק בכלל. זה לא מספיק מעוות".

מדד העיוות של קאופמן רק טיפס עם ההצלחה. בתסריט הבא התבקש לעבד לקולנוע את הרומן "גנב הסחלבים" של הכתבת והסופרת סוזאן אורלין. הבעיה היתה שלא הרבה קורה בספר, העוסק בקוטף פרחי בר אסורים בפלורידה, וקאופמן חלה במחלת התסריטאים הקלאסית: הוא נתקע.

חודשים ישב ליד המחשב עד שמצא פתרון: לכתוב את עצמו לתוך העלילה, כתסריטאי המתענה ומתייסר במהלך כתיבת התסריט לפי "גנב הסחלבים". לתוך המרק המהביל הזה השליך גם את הסופרת אורלין (האמיתית) שקאופמן (האמיתי) הופך אובססיבי לגביה במהלך כתיבת התסריט (האמיתי).

ואם זה לא מספיק, קאופמן הוסיף לעיסה גם אח תאום (פיקטיבי) בשם דונלד קאופמן, מעין אלטר-אגו של התסריטאי. בזמן ששנתו של צ'ארלי נודדת והוא קודח, מזיע ומאונן בניסיון להעלות על הכתב תסריט מתוחכם, מרקיעה שחקים הקריירה של האח דונלד, טיפוס פוחז ועליז שכותב תסריט שבלוני לסרט אקשן טיפוסי – מעין ביקורת של קאופמן על תעשיית הבידור העכשווית.

הבלבול בין פנטזיה למציאות מתחדד עוד יותר כשבמהלך תהליך הכתיבה האמיתי מבקר צ'ארלי קאופמן הפיקטיבי בסט האמיתי של "להיות ג'ון מלקוביץ'", סרטו הקודם של התסריטאי האמיתי צ'ארלי קאופמן. כך נולד "אדפטיישן".

אפילו קאופמן האמיתי חשב שהוא קצת הגזים הפעם. "האמת? הייתי בטוח שזה סוף הקריירה שלי. אבל התחייבתי לתסריט והייתי חייב להגיש אותו עד זמן מסוים. אז לא סיפרתי להם עד השנייה האחרונה שאני הולך להכניס את עצמי לתסריט ולשנות את כל זווית הראייה של הסיפור. היו כמה ימים של המתנה עצבנית ואחריה הקלה – האולפן והבמאי אהבו את זה".

"אדפטיישן" לא היה להיט גדול בקופות, אבל הפך לסרט האהוב ביותר באותה שנה על המבקרים באמריקה. ניקולס קייג' גילם את דמויות שני האחים, באחת מהופעותיו הטובות ביותר בעשור האחרון, ומריל סטריפ לוהקה לתפקיד סוזאן אורלין, הסופרת הפתיינית, תפקיד שניפק לה את פרס גלובוס הזהב. כריס קופר, בתפקיד מאהבה הפרימיטיבי זכה באוסקר לשחקן משנה.

אין לי אח

גם האחים צ'ארלי ודונלד קאופמן קיבלו מועמדות לאוסקר, עבור התסריט ל"אדפטיישן". לראשונה בהיסטוריה של הקולנוע, נכנס אדם שלא קיים, שמעולם לא נולד, לרשימת המועמדים לפרס החשוב ביותר של התעשייה.

כל אותו הזמן הקפיד קאופמן לשמור על עמימות מוחלטת לגבי דונלד, ומאחר שלא זכה בפרס (הוא הפסיד לרונלד הרווד שכתב את "הפסנתרן") נחסכה לו הטרחה הכרוכה בניסיון להסביר מדוע אחיו הפוץ והשחצן לא טרח להופיע וציפצף על האקדמיה.

אז מה שלום דונלד בימים אלה?

"אנחנו לא מדברים יותר".

אף פעם לא ממש הודית בזה שהוא פיקציה?

"כשעשינו יחסי ציבור לסרט היה חשוב לנו להדגיש את מה שנכון ולהשאיר את מה שלא נכון מעומעם. עכשיו אני כבר מוכן לומר שזאת פיקציה: לא, אין לי אח בשם דונלד. היום כבר אין לי בעיה להודות בזה".

לאקדמיה לקולנוע יש חוקים די נוקשים. איך הצלחת להעביר את תרגיל דונלד?

"זה היה דווקא פשוט יחסית: הכל מתחיל מהגילדה של התסריטאים. שם הקרדיטים של הכותבים עוברים אישור. שנינו היינו רשומים ככותבים, והם אישרו את זה. זה באמת מוזר כי בדרך כלל קשה לתחמן את הגילדה".

עד כמה התיאורים בסרט ההוא מייצגים את הסבל שעובר תסריטאי במציאות?

"זה די קרוב למציאות ולמה שעברתי כשניסיתי להפוך את הסרט הזה לתסריט. נדודי שינה, הזעה מוגברת. הרבה כותבים אמרו לי שזאת גם החוויה שלהם".

ג'ים קארי הציע את עצמו

הרעיון ליצור סרט סביב ניתוח מוחי למחיקת זיכרון ספציפי הגיע אל במאי "שמש נצחית", מישל גונדרי, כשנפגש לארוחת ערב עם חברו האמן פייר ביסמוט. ביסמוט העלה רעיון פרובוקטיבי: מה אם יום אחד אתה מקבל כרטיס בדואר שבו מבשרים לך שנמחקת מהזיכרון של מישהו ואסור לך לשוב ליצור עמו קשר?

גונדרי פנה לקאופמן, שכרגיל התענה סביב הרעיון תקופה ארוכה ולבסוף הגיע למסקנה שהוא "לא יכול לכתוב את זה". פריצת הדרך הגיעה רק לאחר שקאופמן החליט שהפעילות המוחית הביזארית תהיה תירוץ לחקור מערכות יחסים ואת הסובייקטיביות שלהן.

"ג'ים קארי לא היה הרעיון שלי לליהוק", אומר התסריטאי, שבאופן יוצא דופן בהוליווד מחזיק בזכות להתערב בליהוק סרטיו. "למעשה, ג'ים שמע על הסרט והציע את עצמו. כשנפגשנו איתו אני חושב שכולנו התלהבנו, כי ראינו בו צד שבדרך כלל לא רואים. צריך להבין שכשמישהו כמו ג'ים קארי או ניקולס קייג', שמרויחים עד 20 מיליון דולר לסרט, מגיעים לסרט שלי, הם בעצם באים לעשות אותו בחינם, וזאת הוכחה שהם באמת מתעניינים בפרויקט".

אם היתה לי כניסה למוח של צ'ארלי קאופמן, מה הייתי מגלה שם?

"הרבה פחות ממה שאתה חושב. מחמיא לי שאנשים אומרים לי כל הזמן שהיו רוצים להיכנס לראש שלי, שהרי יש לי אגו כמו לכל אחד, אבל אני מעריך שהם היו מתאכזבים. האמת? זה בטח לא כזה כיף להיות בראש שלי".