לנצ'יה אפסילון - תושבת חוזרת

אנו תמיד שמחים כאשר יצרן חדש נוחת בארץ, אבל הפעם - כאשר מדובר בלנצ'יה - אנחנו אפילו מתרגשים. כי לנצ'יה אינה סתם שם, אלא יצרן עם מורשת מפוארת שמעלה דמעה קלה בעיני כל חובבי הרכב. כי ללנצ'יה שמור מקום בפנטיאון המוטורי, אם בגלל המצאות וחדשנות מתחילת עידן המכונית אשר שינו את עולם הרכב, ואם בגלל הישגים מדהימים בספורט המוטורי ובמיוחד באליפויות הראלי.

נעדרת? אמנם אם תסתכלו על אולם התצוגה של יבואני קבוצת פיאט, לנצ'יה מעולם לא נטשה את השלטים, הכותרות ואפילו לא את המענה הקולי. אלא שמכוניות לנצ'יה כבר לא נמכרות כאן מספר שנים. למעשה אנחנו מתקשים לזכור מתי הייתה הפעם האחרונה בה נהגנו בלנצ'יה על אספלט מקומי.

ולכן אולי ההפתעה הגדולה היא שהציבור הסקרן, זה שאורב לנו בתחנות הדלק, במגרשי החניה של מרכזי הקניות, או ליד בתי הקפה האופנתיים, לא שכח את השם. מבטים רבים נשלחו לעברינו - לא פלא בהתחשב במראה המכונית - חלקם זיהו את הסמל, אחרים חשבו שזו רובר חדשה (בגלל החזית הנוסטלגית). אבל כולם התייחסו בכבוד כאשר אמרנו "לנצ'יה" ורק אחרי כן פנו להתאמן על הגייה נכונה של השם - אפסילון.

העיצוב שובה לב

אבל עזבו אתכם ממספרים, או וויכוחים על גודל וטכניקה. הביטו במכונית הכל כך מיוחדת, ותבינו מדוע למרות סלידה מקומית ממידות קטנות היא ממגנטת מבטים ומרכזת תשומת לב, בייחוד מכיוון המין היפה. היא נראית לנצ'יה מכל כיוון או זווית, שופעת אופטימיות ונוסטלגיה ובולטת למרחקים. החרטום עם סבכת המצנן של פעם מדבר במבטא אצילי, אבל את העין צדים דווקא האחוריים המפוסלים היטב. הם מזכירים מיניאטורה של מכונית קבורה, או קריקטורה של מונית ישנה ומשתלבים היטב עם קו הדופן הבולט. והתוצאה הסופית מאוד מסוגננת, מקורית ו... נשית.

וגם מבפנים האפסילון שונה מהקווים המוכרים והשגרתיים. תא הנוסעים, שנראה ברגע הראשון יותר כתצוגת אופנה, גדוש במאפיינים איטלקיים לטוב ולרע. זה בולט במראה האיטלקי המלוטש, האופנתי והכל כך מיוחד של סביבת הנהג. חלקה העליון "הולבש" באריג המושבים באופן מקורי, ועליו מתנשא לוח מחוונים נוסטלגי ומוקפד. גם דיפון הדלתות נאה. וזה ממשיך במומחיות האיטלקית במכוניות ננסיות, שמביאה לכאן תחושת "קטנה גדולה", עם מושבים אחוריים שמתכווננים למרחק ולזווית, מרחב לא רע מאחור ובורר הילוכים גבוה במרכז. המכונית הכל-כך מיוחדת ומסוגננת הזו נעזרת גם בגג הזכוכית הכפול (שיהיה כנראה תוספת בתשלום).

איטלקיה בכל רמ"ח כפתוריה

מצד שני יש כאן את אותה איכות לא מספקת של מרכיבים ומתגים מסוימים, אותו בלגן כמעט מסורתי בהנדסת האנוש. זה בולט בתנוחת הנהיגה המוזרה והמאוד גבוהה שדורשת הסתגלות, וממשיך למיקום הלא מוצלח של הדוושות. זה ניכר גם מיקום לא מוצלח של חלק מפתחי האוורור ובשפע האינפורמציה והתפעולים המבלבלים שעליהם אחראי צג המידע. מערכת המיזוג/אוורור הרגילה שהייתה במכונית ההדגמה מבלבלת ונראית הרבה פחות טוב מאשר בקרת האקלים שהכרנו באיטליה. אנחנו מקווים שהיבואן יבחר להביא את האופציה השנייה, ממש כמו שנשמח שריפוד אלקטנרה (דמוי זמש) יחליף את האריג. כל זאת כדי לקבל את מלוא אפקט ה"קטנה- יוקרתית".

למרות אופייה הצעיר, האפסילון היא יותר אופנתית מפונקת מאשר שוחרת מכוני כושר ספורטיביים. כושר תמרון טוב בעיר והשתחלות קלילה לחניות, חשובים לה מהתנהגות חדה. ולכן ניתן לסלוח על הגה חשמלי לא מבריק. הוא טוב מזה שבפונטו והאפסילון מגיבה לפקודותיו בזריזות, אבל הוא אינו מדוייק או מתקשר במיוחד. אגב, למתג ה"עיר" שמאפשר להפוך את ההגה קל עוד יותר קוראים בלנצי'ה "הכפתור הנשי".

על צמיגים צרים מאלה שפגשנו באיטליה מרגישה האפסילון פחות אוחזת ויותר רכה ועצבנית בתגובות להגה ולדוושה. זו בפירוש לא מכונית ספורט, אבל בדרכה היא בכל זאת מהנה. הבלמים חסרי דיוק ועצבניים מדי, ולמרות הרכות הרי שנוחות הנסיעה בעיר נותרת בינונית.

היא מסוגננת יותר מארנק של גוצ'י או חליפה של דולצ'ה וגבאנה, ונראית כהמשך ישיר מבחוץ ובמיוחד מבפנים לקולקציית מעצבים חדשה. האפסילון היא בייחוד אמירה אופנתית, מכונית שהיא יותר סגנון משימושיות, יותר בגד נוצץ מאשר כלי עבודה. בסוף היום מתאים יותר להכניסה לארון מאשר להשאירה בחניה. וזה מה שעושה אותה לכל כך מיוחדת ומושכת. ולכן, גם אם יש בה מספר פספוסים ונקודות טעונות שיפור (איכות...) הרי שלטעמי הקסם והייחוד הופכים אותה לטובה  מכלל מרכיביה.

ממש כמו המפרט הסופי, כך גם תג המחיר עדיין לא ברור, וצפוי לנוע בין 105,000 שקלים מושכים ל-120,000 יקרים. כך או אחרת האפסילון לא אמורה ולא יכולה להיות רבת מכר כמו האוטוביאנקי בשנות השבעים והשמונים. השוק השתנה והמחירים גם כן. אבל כמכונית יוקרתית קטנה שמיועדת לצעירות אמידות ושוחרות אופנה היא בהחלט מעניינת ואין לה מתחרים.