טיול לוהט בעמק המוות

• ראו את כל הפרקים בסדרה 'חוצה אמריקה' בסוף הכתבה

שיירת המהגרים היגעה שנקלעה ב-1849, תקופת הבהלה לזהב, לעמק הלוהט הזה, החף כמעט לגמרי מכל מקור מים, היא זו שהעניקה לו את שמו - 'עמק המוות'. זהו אחד המקומות החמים ביותר עלי אדמות, עם טמפרטורות שנוסקות ל-45 מעלות ויותר, כך שממש לא כדאי להגיע לכאן בחודשי הקיץ אלא רק בתקופת האביב או הסתיו. ואל תשכחו להצטייד מראש במים ובדלק - מחירם בשמורת עמק המוות גבוה בהרבה מאשר בחוץ.

הגענו לשמורה בנסיעה בכביש 395 מעמק יוסמיטי, על עצי הסקויה הענקיים שבו. ב-OLANCHA פנינו לכביש 190, שמוביל לעמק המוות, השוכן ברובו במדינת קליפורניה ומקצתו בנבאדה. בכניסה לפארק חולפים על פני הדיונות והמעיינות של פּנַמינט - אתר נופש בבעלות פרטית המשקיף לעבר הרכס המערבי הסוגר על העמק. רכס ההרים הזה מתנשא לגובה 3,300 מטר ובחורף ניתן לראות על פסגתו מעטה לבן, שמהווה ניגוד חריף לחום המעיק למטה. בדיונות החוליות בצידי הדרך חיים עכברי קנגרו מהירי תנועה, נחשים ולטאות מדבריות.

מעבר ההרים TOWNE PASS מאחורינו. הכביש מוביל, תוך כדי טיפוס על ההרים, אל העיירה הקטנה סטובפייפ וולס וילאג'. השם המוזר הוענק למקום בשל הצינורות שנשתלו באדמות החוליות שלו. לא רחוק מהעיירה חרוץ קניון המוזאיקה, וגם הוא שווה קפיצה.

עוד 16 ק"מ מערבה, על דרך עפר, והנה כבר קניון השיש, שעל קירותיו השחורים והזקופים חרוטים ציורים שמקורם אינו ברור.

שדות התירס של השטן

בהמשך כביש 190 (שחוצה את העמק כולו), לכיוון מזרח, משתרע עמק חולי ובו שיחים שמזכירים מאוד שיחי תירס. הדמיון הזה, לצד רעילותם של השיחים, העניק למקום את התואר המפוקפק למדי 'שדה התירס של השטן'. סביר שלא תפגשו כאן את השטן ובטוח שלא תראו אפילו קלח תירס אחד.  

עוד 50 ק"מ צפונה, ואנחנו במצודת סקוטי. האמת? מצודה מוזרה, שנראית כמו חזיון תעתועים מדברי ולא כמבצר. מה היא עושה כאן? תשמעו סיפור. איש העסקים אלברט ג'ונסון, תושב שיקגו, שרופאיו המליצו לו לעבור לאזור חם ויבש בעקבות מחלת הריאות שלו, הטיל את מלאכת הבנייה על חבר, וולטר סקוט שמו. סקוט, שנודע בכינוי 'דד ואלי סקוטי', סיפר לכל מי שרק רצה לשמוע שמדובר בבית שלו, שנבנה בכספי מכרה זהב שגילה במדבר.

ג'ונסון הלך לעולמו ב-1948 וסקוטי ניהל את המקום עד מותו ב-1954, וגם נקבר שם. בזמן ששהה כאן הוא טיפח את המצודה והתקין בה תקרות עץ מעוטרות, מפל מים, עוגב מרשים שמופעל בשלט-רחוק ומנורת ענק, חצי טון משקלה. כל אלה הפכו את האתר ליעד ביקורים פופולרי. שמונה דולרים תעלה לכם הכניסה. 

קילומטרים ספורים ממצודת סקוטי נמצא מכתש אובהבה (UBEHEBE), כ-250 מטרים עומקו וקילומטר רוחבו. במכתש, שנוצר בעקבות התפרצות געשית, מוצגים תולדותיו הגיאולוגיים של האזור. דרומה ממנו משתרע מכתש נוסף, צעיר באלף שנים - LITTLE HEBE שמו.  

חוזרים לכביש ומטפסים על שביל מעגלי המוביל למעיינות סולט קריק. המעיינות זורמים כל השנה ומשמשים בית גידול ליצור ייחודי שנותר מתקופת הקרח, PUPFISH - דגיג באורך 2 וחצי ס"מ שהסתגל לכל השינויים שעברו על סביבתו ולמליחות המים שהלכה והתגברה עם השנים.

ממשיכים עם הכביש עד שמבחינים לפתע בשרידים שנותרו ממחצבת בוראקס. כאן זוהה חומר בלתי מוכר שנחצב על-ידי פועלים סינים - 'הזהב הלבן של המדבר'. הוא שימש בין השאר ליצירת סבונים והובל על גבי קרון ענק רתום ל-20 פרדות לתחנת הרכבת הקרובה, 200 ק"מ מכאן, מעבר למדבר מוהאב (MOJAVE) בעיירה שנושאת את שם המדבר, בה נהגו לייצר מהזהב סבון, נותרו שרידי מכרה על קרונותיו. פעם הם היו רתומים לאותן פרדות מסכנות, שנאלצו להתבשל בחום הנוראי בדרכן לתחנת הרכבת. במוזיאון 'בוראקס', בו שכן המפעל, אפשר לחזות בשרידי מתקני ההפקה.

גם אנטוניוני התרשם

בלבו של עמק המוות זורם ערוץ פרנאס, המכיל מספיק מים כדי להפריח את השממה ולהשקות את שפע הדקלים המעטרים אותו. מעליו שוכן המוזיאון המוקדש להיסטוריה ולגיאולוגיה של עמק המוות. בסביבה נטוע גם פונדק מזמין, למי שרוצה לשהות במקום ולא סובל ממחסור במזומנים. הפונדק, FURNACE CREEK INN, שצמח מחווה עתיקה, מציע אפילו מגרשי טניס וגולף.

ייש לנו גם מקום עם טאץ' קולנועי - נקודת התצפית זבריצקי. זו שימשה נושא לסרטו המפורסם של הבמאי האיטלקי אנטוניוני. מטפסים מכביש 190 למרפסת תצפית על גבעה בגובה 240 מטר, הנושאת את שמו של חלוץ כורי הבוראקס, ותופסים, בעיקר בשעות הבוקר ובין הערביים, נוף עוצר נשימה: צבעי זהב וחרדל, הצבע הוורוד של הרי פנמינט, שרידי לבה קדומה וגבעות ה'בד-לנדס' שנושקות לתצפית.

אחרי טיפוס נוסף של כ-1,600 מטר מגיעים לתצפית דנטה, שבה הטמפרטורה נמוכה בהרבה מאשר בתחתית העמק. מכאן ממשיכים לעבר כביש 178 בדרך לקניון המוזהב. מורדותיו חשופים ומחורצים וצבע הסלעים משתנה מאדום בהיר לצהוב, ואפילו לירוק. הפסגה המוזהבת נקראת על שמו של חלוץ אמיץ, וויליאם לואיס מאנלי, שהלך לבדו ברגל עד לוס-אנג'לס כדי להזעיק עזרה לשיירה אומללה שנתקעה בעמק ב-1849.

השטן, אותו פיספסנו כנראה בשדות התירס, משחק בעמק המוות תפקיד חשוב, כשלא מעט תופעות נקראות על שמו. אחת מהן היא 'בריכת המים הרעים'. מימיה בכלל לא רעילים, אבל אינם ניתנים לשתייה. אפילו פרדות וסוסים של מטיילים שנתקעו בסביבתה במהלך השנים התעקשו שלא לשתות את המים הרוויים גופרית וכלוריד.

כשתטפסו עם הדרך מעל לבריכה תפגשו בשלט שעליו סימון גובה פני הים. מסקנה: האזור בו טיילתם קודם נמוך מגובה פני הים. עלינו, הישראלים, המורגלים לים המלח - המקום הנמוך בעולם - זה לא עושה רושם. אומנם דרכנו כרגע על קרקעית המקום הנמוך ביותר בארצות הברית, אבל מה זה 94 מטר מתחת לפני הים לעומת מינוס 400. קטן עלינו.

ואטרקציה לקינוח: הסלע העתיק ביותר שנחשף מעל פני השטח - 'גב הצב' (TURTLEBACK). זהו סלע שחור שגילו מוערך בשני מיליארד שנים. מתושלח אמיתי, ועוד אמריקאי. 

• הכתבה הבאה בסדרה: ארצם של בוץ' וקסידי