פצעי בגרות
בדרך אל ההחלטה הנכונה הסתבכו לפיד ופורז בהצהרות שאי אפשר לפרש אותן אלא כשקר גס
תהליך ההתבגרות הוא חוויה קשה. הוא חוויה קשה במיוחד כשהמתבגר הוא בן 73.
ראש שינוי, יוסף לפיד, התיישב אמש מול מכשיר הטלוויזיה במזנון הכנסת, לצפות בדיווח על הזיג-זג האחרון בעמדותיו. הוא ראה איך המכשיר שהעניק לו קריירה בוגד בו. עיניו היו אדומות. שפתיו קפוצות. האיש הזה, שיש לו מה לומר כל הזמן על כל דבר לכל מיקרופון, נותר פתאום ללא מילים. הוא החזיק מעמד עד לאחר הידיעה היומית על חקירותיו של פריצקי, ואז קם, אסף את העוזר הצמוד שלו וחמק בזריזות מפתיעה מעיניהם הבולשות – ושמחתם לאיד – של עמיתיו בכנסת.
לפיד ופורז הודיעו אתמול שהם חוזרים בהם מסירובם לשבת עם יהדות התורה בממשלה. זאת היתה החלטה נכונה בסך הכל. החלופה – להתעקש לא לשבת עם החרדים – היתה מציגה את שינוי כמפלגה ילדותית, שאיננה מסוגלת להבחין בין עיקר לטפל, בין אחריות ממלכתית לתעמולת בחירות. בדילמות כאלה אתה מקולל אם החלטת כך ומקולל אם החלטת ההיפך. שינוי בחרה ברע במיעוטו.
בדרך אל ההחלטה הנכונה הסתבכו לפיד ופורז בהצהרות שאי אפשר לפרש אותן אלא כשקר גס. הם הצהירו מול המיקרופונים שלא יישבו עם אף לא אחת מסיעות החרדים. בו בזמן העבירו לשרון, ולא רק לו, מסרים הפוכים. בסופו של דבר השקר צף.
הרקע הפוליטי להסתבכות הוא הבהלה שאחזה בשניים מפני האפשרות ששרון יתקע אותם בממשלה יחד עם החרדים והמפד"ל, ובלי העבודה. הם חששו שבוחריהם יכעסו אם יגרמו בהתעקשותם להקמת ממשלה של חרדים וש"ס, ולהכשלת ההתנתקות.
אבל היה כאן הרבה יותר מזה. באיחור של שנתיים התחיל פורז להבין, ואחריו אולי גם לפיד, שהדחליל האנטי-חרדי עשה את שלו. צריך להתבגר. מפלגה ששואפת להיות מספר 2 או 3 במערכת הפוליטית חייבת להניף ברצינות דגל מדיני.
רק לפני ארבע שנים עשה לפיד את המוות ליוסי שריד, שנאלץ לקפל את הדגל האנטי-חרדי שלו ולהיכנס לקואליציה עם ש"ס. אתמול ציפה שריד למכתב התנצלות מלפיד. הוא ציפה לשווא, כמובן.
יש כאן שני לקחים לבוחרים. האחד, מוטב לא להתרשם מהצהרות מתלהמות של פוליטיקאים בכלל, ושל פוליטיקאים של טלוויזיה בפרט. ככל שהם מתלהמים יותר, הם מתכוונים פחות.
חלקה השני הוא שאין מפלגה שהיא נקייה יותר, מוסרית יותר, ממפלגות אחרות. שינוי, שהתיימרה להיות מפלגה מעולם אחר, הולכת בשלושת השבועות האחרונים מהסתבכות להסתבכות, מתכך לתכך, משקר לשקר. "היה לנו תפוח אחד רקוב וסילקנו אותו", פסק לפיד ביוהרה לאחר פרשת פריצקי. תפוח? ארגז שלם.
אף על פי כן, המכות שספגה שינוי אינן אנושות. הבוחרים שכחנים. אלה שאינם שוכחים, סולחים. בעיקר, אין לרובם אלטרנטיבה קוסמת. כל המערכת הפוליטית, הלועגים והנלעגים, באותה סירה.
אתמול, בצר לו, הסביר לפיד את הסתירות בעמדותיו באמירה של הסופר הצרפתי ויקטור הוגו: "רק שור לא משנה את דעותיו". בספר הציטטות שלי מצאתי אימרה אחרת של הוגו, שלמרבה הצער לפיד ופופוליטיקאים כמוהו מסרבים לשנן: "מהי פופולריות", שאל הוגו, והשיב בזלזול: "היא תהילה שנפרטת לכסף קטן".
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
