קיצור תולדות המסטיק: מצ'יקלטס ועד בזוקה

בלונדינית עם תחביב מוזר: שרה ורשבסקי היתה אלופת בית הספר בלעיסת מסטיק. מאז ועד היום לא ראיתי מישהי שמסוגלת להכניס לפה כל כך הרבה ג'ולות של מסטיקים וללעוס אותם, כמו ששרה היתה מסוגלת. אחד מהתענוגות שלנו בדרך חזרה הביתה מבית הספר, היה לעצור בדרך במכלת ולקנות מסטיקים עם קלפים. הקלפים לא היו חשובים. היינו עושים התערבויות שלמות על כמה עוד מסטיקים שרה יכולה ללעוס, כשהמפסידים בהתערבות היו מפסידים את כל הקלפים, וגם מממנים לשרה סיבוב על מכונת הג'ולים של פוּקס. ג'ולים, עלמה, צ'יקלטס ואפילו מסטיק קינמון לא טרי, יבש ודוחה, הכל היא אהבה, רק לא בזוקות.

שרה לא היתה מוכנה לשמוע על בזוקה. "בזוקה זה בשביל בלונים, ואני לא עושה בלונים ממסטיק", היא היתה מתעקשת, "אני לא רוצה שהמסטיק ידבק לי לשיער".

"אז אל תעשי בלונים", היינו אומרים לה, "אנחנו רק רוצים לראות כמה את לועסת". זה לא עזר, כמה שלא התחננו, כמה שלא הלכנו אחריה, כמה ג'ולים שלא הבטחנו לה, שום דבר לא עזר. עד שיום אחד... אבל אני לא רוצה להקדים את המאוחר.

ההסטוריה של הלעיסה

מסטיק הוא דבר מוזר. מעין אוכל-לא-אוכל עם הסטוריה ארוכה. מגוון של תרבויות, מיוון העתיקה, דרך צפון אמריקה ועד מקסיקו, לעסו משהו. בדרך כלל שרף של עץ או שיח (מסטיקה באזורנו, ברוש בצפון אמריקה וצ'יקל ביוקטן) שאנשים אספו ולעסו כי הם רצו לחזור לינקות, והיה להם משעמם בפה. האינדיאנים של צפון אמריקה לעסו כ-95 חומרים שונים מלבד שרף של ברושים, אשוחים ומחטניים אחרים.

האמריקנים, לועסי המסטיק הגדולים בעולם, הגיעו למצב שבו הם לעסו שרף עצים עם פראפין. אני מניח שזה יותר טוב מללעוס טבק (ולירוק אותו אחר כך בכל פינת רחוב אפשרית), אבל זה עדיין לא בדיוק זה. למרות שזה לא היה טעים במיוחד, יצרני המסטיק לא חיפשו תחליף. האנשים שילמו בשביל הפרפין, וזה הספיק להם. האגדה אומרת שתעשיין בשם אדמס היה הראשון שהבין שגומי (במקרה הזה צ'יקל - שרף של עץ ספודייה שגדל במקסיקו) הוא הדבר החם הבא.

והוא אכן צדק. עד מהרה התפתחה במקסיקו תעשייה שלמה של ניצול יערות וילידים. למרות שאדמס - שהפך להיות היצרן של הצ'יקלטס - היה זה שהכניס את הצ'יקל לשימוש, הרי שריגלי (אותו ריגלי מהמסטיק של ימינו) הוא זה שהפך ליצרן ולצרכן הגדול ביותר של חומר גלם ליצור המסטיק.

ריגלי היה בראש ובראשונה איש שיווק מדהים. בתחילה הוא מכר סבון, ונתן לכל קונה חפיסת מתנה של סודה לשתיה. אחר כך הוא גילה שיש יותר דרישה וכסף בסודה לשתיה, והתחיל למכור אותה עם מסטיק בתור "מתנה". כמובן שמהר מאוד הוא מצא שהמסטיק מוכר יותר, ועבר למכור ולייצר מסטיקים.

בשלהי מלחמת הקסְטות ביוקטן שבמקסיקו - מלחמות בין בני מאיה ללבנים - היו לריגלי קשרים מפוקפקים למדי עם חבורת מורדים / לוחמי חופש בשם "הצלב המדבֵּר" בהנהגתו של "גנרל" מאי. קשרים בין נשק, כסף ו...מסטיק. עד שהגיעו מאי וריגלי להסדר בינהם, ריגלי היה שולח צ'יקלרוס - חולבי צ'יקל - ליערות של יוקטן, והמורדים היו מעלימים או מחזירים אותם בחלקים. בשלב מסוים אותו "גנרל" מאי הבין שצ'יקלרו שלם, חי, בועט ועובד שווה יותר מחלקיו, והעניינים חזרו למסלולם. בשנים בהן המורדים קיבלו כסף, קנו רובים, נלחמו בממשלה ונתנו לחלוב צ'יקל בשקט, ריגלי ייצר ומכר 280 מיליון חתיכות מסטיק בשבוע.

המלחמה עושה טוב לגומי

מלחמת העולם השניה הביאה פריחה רבה לכלכלת הצ'יקל של מקסיקו, שנהנתה מאוד מזה שהמסטיק היה חלק מההקצבה הסטנדרטית לחיילי ארצות הברית. מספר מדהים של 150 מיליארד פיסות מסטיק נשלחו מארצות הברית לחייליה. תוך כדי המלחמה, המקסיקנים אפילו שלחו משלחת מיוחדת לוושינגטון, לדון בתרומתה של מקסיקו למאמץ המלחמתי של בת הברית מצפון. היום, אגב, מסטיק כבר לא מיוצר מצ'יקל, אלא בעיקר מבסיסים סינתטיים, עם מעט חומר טבעי, בתוספת מרככים, משמרים, תוספי טעם ותוספי ריח במיטב המסורת הפוסט מודרניסטית.

בלונים: בכלל מסיפור אחר

את מסטיק הבלונים - ה"בבל גם", להבדיל מגומי הלעיסה - המציא איש יקר בשם וולטר דימר. וולטר היה מנהל חשבונות, שעבד במפעל למסטיקים. בעל הבית המציא שנים קודם לכן מסטיק רך, שניתן היה לנפח ממנו בלונים, אבל הוא היה נדבק לכל דבר. דימר, שידע שהמפעל בצרות, ומקום העבודה שלו לא מובטח, החליט לנסות ולהציל את המצב. לאורך כל 1928, הוא שיחק בהרבה תרכובות, וללא שום השכלה בכימיה, מצא את הנוסחה בסופו של דבר. זה לא הפך אותו לעשיר גדול (הזכויות על ההמצאה היו של המעסיק), אבל קידם אותו למשרת סגן נשיא. בהתחלה הוא היה אחראי לאמן את אנשי המכירות וללמד אותם לעשות בלונים, ואחר כך היה ממונה על הרחבת המפעל, ובמיוחד על חיפוש מפעלי מסטיק שעמדו למכירה. אגב, הסיבה לכך שמסטיק בלונים הוא ורוד היא פשוטה: זה צבע המאכל היחיד שהיה לדימר לצורך הניסויים שלו. המסטיק המפורסם ביותר בז'אנר הבלונים היה ונשאר כמובן הבזוקה, על שלל כרטיסי הספורטאים שלו ועטיפות הקומיקס המפורסמות. בזוקה הופיע רק אחרי מלחמת העולם השניה, והוא מפורסם לא פחות מריגלי.

לצד הסיבות האמיתיות - רצון לחזור לינקות, לחלוח הפה ומניעת הרגשת צמאון - תמיד היו לאנשים תרוצים למה הם לועסים מסטיק. הוא "מאמן שרירי לסת", "מוריד (או מעלה?) חומציות / בסיסיות", "משפר טעם וריח פה" ואפילו טוב לניקוי השיניים. האמת היא שהוא לא ממש מנקה את השיניים, ובטח שלא מלבין אותן. לעיסת מסטיק אפילו עלולה לגרום נזק. אם תעלו את העניין בפניו, רופא השיניים שלי מאוד יקפיד לספר לכם שמסטיק גורם ל- TMP, שהם ראשי תיבות של איזה כאב לסתות איום ונורא.

כלי נשק בדמות מסטיק, ומה קרה לשרה?

בנעורי, מסטיק היה משהו שאסור ללעוס בחברה ובמקומות מתורבתים, כמו היכל התרבות של גבעתיים. אוי היה לך אם תפסו אותך לועס מסטיק בבית ספר או בכיתה. מקומות מחבוא אידיאליים למסטיק אסור היו תחתית כסאות העץ זקופי המשענת שלנו, פינות השולחן, ותקרת הכיתה. בנוסף על כך, מסטיק משומש שלא נתפס, לעולם לא היה נזרק: בבית היינו מכניסים אותו לכוס מים ליד המיטה (מחזיר את הטעם משהו-משהו), ובבית ספר היינו אורזים אותו בעטיפה שלו בחזרה, או, בלית ברירה, מדביקים לשולחן רק בקצה, מלמטה, ומגרדים אותו עם הצלצול של ההפסקה.

אבל הגדולה האמיתית של המסטיק היתה בתור כלי נשק אנרכיסטי. בסינגפור אסור היה עד השנה ללעוס מסטיק. בשלב מסוים נמאס שם לשלטונות להתישב על מסטיק לעוס, או לגרד אותו מהסוליות, והם פשוט הוציאו אותו מחוץ לחוק. השימוש החביב ביותר במסטיק, וזה שגרם כנראה להוצאתו אל מחוץ לחוק, היה שיבוש תנועת הרכבות: צעירים היו מדביקים מסטיק על העיניות של דלתות הרכבת התחתית, אלה לא היו נסגרות, והרכבת היתה עוצרת. לאחר שהמסטיק הוצא אל מחוץ לחוק, פורעי החוק עברו להתעלל במעליות, בדרך קצת שונה, אבל זה לפעם אחרת. היום, אגב, בסינגפור, מותר לך ללעוס מסטיק אם זה לצרכים רפואיים. יש משהו כמו 19 סוגים שמותר לייבא למדינה. קונים אותם, עם מרשם ותעודת זהות, בבתי מרקחת, והעונש על שימוש לא חוקי במסטיק הוא שנתיים מאסר.

אצלנו, הדבקת מסטיק למושב הכסא של המורה, היתה מוגדרת "תעלול", אבל גררה עונשים קולקטיביים אכזריים במיוחד. לעומת זאת, כינון ישיר של כדרורי מסטיק דרך רובי-פה מנייר מגולגל, ישירות לשער הבנות, כבר היה עניין אחר לגמרי, מרושע ומשעשע כאחד. זה מזכיר לי שאני חייב לכם את סוף הסיפור על שרה ו'. סוף אכזרי, עם חשבון לא סגור.

עניין הבזוקות התפוצץ לבסוף בשערה של שרה. היא אמנם נשארה נאמנה לעקרונותיה, אבל בלון מסטיק אדיר - משתיים ואולי שלוש בזוקות - נדבק לבסוף לשער, בדיוק בקו הרגיש ביותר - בגובה העורף. עד היום אנחנו לא יודעים מי בדיוק מעדה על, או דחפה את, צ' המפוצצת (כפי שנודעה אחר כך במיתולוגיה הבית-ספרית) לעבר שרה, שניסתה בשניה האחרונה להפנות את גבה לתוקפת. האם היתה זאת תאונה אומללה או שמא מזימה תוקפנית ומתוחכמת במיוחד? אין לדעת. אנחנו, הבנים, רק ראינו את שרה היפה רצה החוצה ממלתחת הבנות, שערה הבלונדיני ורוד ולא גולשני.

קוקטייל בבל-גם

מנה היא מידה המכילה 45 מ"ל.

חומרים:

½ מנה מכל אחד: וודקה, מידורי, קרם דה בננה, מיץ תפוזים, סאואר

¼ מנה גרנדין

הכנה:

משקשקים עם קרח ומסננים לכוסות.

מגישים על קרח.