אהבתי, ותמיד אוהב, רבים משירי נעמי שמר. נפעמתי משירת הרבים לזכרה בפארק הירקון בתל אביב. הקרינו שם ראיון שבו נזכרת ביקורתו של עמוס עוז (קרוב שלי, למען הגילוי הנאות) על שורותיה "כיכר השוק ריקה.../ ואין יורד אל ים המלח בדרך יריחו". בני אדם ערבים היו בכיכר וירדו בדרך, אמר
עוז. במקום ריק מיהודים הוא לדידי מקום ריק, השיבה שמר בכעס.
הקהל בפארק מחא לה כפיים. על כך כתב ח"כ עזמי בשארה ב"אל-אהראם",
שנעמי שמר הייתה גזענית, ושמוחאי הכפיים עיוורים כמוה לקיומו של ה"אחר" הערבי. ח"כ גדעון סער נזעק: בשארה: "לא ראוי להתייחס לנעמי שמר ז"ל ולשיריה". ואילו הגולשים-המגיבים באינטרנט, ברובם הגדול, השתלחו בבשארה. היה מי שקרא לסתום את פיהם של ערבים-ישראלים המאשימים אותנו בגזענות.
ואני מעיזה להציע כך: אפשר לאהוב את נעמי שמר, להתנגד ל"כיכר השוק ריקה", להתרגש מאוד מ"חורשת האקליפטוס", וגם לעמוד בתוקף על זכותו המלאה של בשארה להתייחס לכל עניין ציבורי שעולה על דעתו.
השירים העבריים הם חלק מתבנית נוף מולדתי. בעניין הזה קשה לשתף את חברי הערבים. רגישותם מובנת לי. אבל האם עלי לבחור בין "שיר הרעות" לבין שלום הוגן? להוקיע את "העיר הלבנה" כדי להתפייס עם הפלסטינים? להתכחש ל"הוי ארצי מולדתי" כתנאי לכיבוד ה"אחר" הערבי? מוטב לומר להם: נעמי שמר שלנו ומחמוד דרוויש שלכם כתבו שורות שהרטיטו לב אוהביהם ושורות שלא ערבו לאוזן ה"אחר". בואו נמשיך מכאן.
תרבות-לב היא עניין ביוגרפי. אפשר לאהוב עד דמעות נוף, תקופה, שיר, ובכל זאת להבין שאחרים זוכרים אותם לרעה. שטות לדרוש מהיהודים הישראלים לוותר על תרבות הלב שלהם בטענה שהתעלמה מן הפלסטינים. הרי גם תרבות הלב הפלסטינית פטרה עצמה מהפנמת ה"אחר".
למרבה המזל, המרחב הציבורי שלנו לא בנוי רק על רחשי לב. הוא עומד על עקרונות של תבונה, צדק ושוויון. לתשומת-לבו של יו"ר הקואליציה: בכיכר השוק הדמוקרטית של הדעות והרעיונות, עזמי בשארה "ראוי" להביע כל דעה שיבחר, בדיוק כמוך, מר סער, כל עוד אינך תוקף באלימות את זולתך. זה יתרוננו הגדול על "אל-אהראם".
אולי לזה התכוונה נעמי שמר כאשר כתבה, באחד מהיפים והאנושיים שבשיריה: "גדול השוק, אין איש מולך בו. כולו שלך, כולו שלך"?
