סין: המקומות שאסור לוותר

בייג'ינג: כיכר טיינאנמן, העיר האסורה, מקדש השמש

העיר גדולה והמאובקת של האזור, מערבת רחובות עתיקים שנשתמרו בחלקם, שכונות עוני ובנייה מודרנית ומסיבית של מגדלי מגורים, משרדים, מלונות ועסקים. הארכיטקטורה החדשה מאוד יפה ומקורית, לעתים, ומשלבת גגות פאגודיים מסורתיים עם בניינים המעוצבים בתפיסות פוסט-מודרניות. לבד מאלה, יש בעיר לפחות שלושה אתרים שאסור להחמיצם:

1. כיכר טיינאנמן, שכבר נזכרה בסדרה זו, והיא ליבה של בייג'ינג ושל סין כולה, במרכז העיר, ליד שעריה של בייג'ינג העתיקה ומול בית אסיפת העם, הכנסת הסינית, המאוזוליאום והמוזיאון הלאומי.

2. העיר האסורה: מתחם ענק ומרהיב של היכלות, פגודות, בתי מגורים ורחובות: העיר הקיסרית שנבנתה בימי שושלת מינג, במאה ה-15, והיתה אסורה עד סוף המאה ה-19 – ומכאן שמה – לכניסת בני העם. החומה שנבנתה סביבה נהרסה והיא בהחלט שווה סיור בן כמה שעות. סרטו של ברטולוצ'י, "הקיסר האחרון", צולם ברובו כאן. העיר האסורה נראית במלוא יופיה מנקודת תצפית באתר סמוך, שקרוי "גבעת הפחם". ביקור במתחם הגדול מאפיין ביקור בכל אתר היסטורי סיני, בשינויים מעטים: כניסה דרך שערים פאגודיים, פסלי אריות משני העברים, כשהזכר דורך בכפו על כדור הארץ והלביאה משעשעת בכפה גור קטן. כל שער מוביל לחצר מטופחת ולהיכל או מקדש יפהפה, שביציאה ממנו עוברים גן נוסף אל השער הפאגודי הבא, עם צמד האריות השומרים, שער הנפתח לחצר ולהיכל או לארמון וחוזר חלילה. מתחם בתוך מתחם בתוך מתחם. הארמון הקיסרי וכמה מההיכלות הפכו למוזיאונים המציגים את כלי הכסף והזהב ואת תכשיטי הפנינים, הברקת והירקן של המשפחות הקיסריות. אתר מתויר ביותר.

3. מקדש השמש: נבנה בימי שושלת מינג, השושלת האחרונה. פאגודות מעוצבות ומזבח שהסינים נדחקים לעלות ולדרוך עליו, לשם המזל. פעמיים בשנה עולים לכאן איכרים, מעלים מנחה לאלים, פירות, ירקות, אורז ודוחן ומתפללים ליבולים טובים. האתר מוקף גנים יפהפיים, ועל העצים ה"עתיקים" הודבקו שלטים קטנים המציינים את שנותיהם. לא לוותר על חוויית הצפייה בהתעמלות הבוקר ההמונית, בגנים אלה (ר' הרחבה בתחילת הסדרה).

ליד בייג'ינג: החומה הסינית, קבר מינג ושדרת הנשמות

1. החומה: נמצאת במרחק של כמה עשרות ק"מ מבייג'ינג. נחש אבן מתפתל, כ-2,400 ק"מ אורכו, שנבנה על ידי הקיסר צ'ין שה הואנג, במאה השלישית לספירה, כדי להגן על הממלכה מפולשים מהצפון. גובהה בין חמישה לעשרה מ', רוחבה בין חמישה לשמונה מ' (שימשה גם כדרך למרכבות ולשליחים) ויש בה תחנות שמירה ותצפית רבות. האתר כמובן מתויר מאוד, וכשאנו ביקרנו בו פשוט לא ניתן היה להתקדם בשל צפיפות המבקרים, רובם סינים בשבוע העצמאות שלהם. לכן כדאי להרחיק ולנסוע כדי להגיע לחלק החומה המתויר פחות.

2. קבר מינג ושדרת הנשמות: הקבר הראשון שנפתח מקברי שושלת מינג, עם תצוגה של שכיות החמדה שהוצאו ממנו. השדרה המרשימה שליד האתר מציבה, לאורך כק"מ אחד, בצל עצי שיטה בוכייה, פסלי אבן גדולים ומרשימים של אבירים, קצינים, חיות ומפלצות מיתולוגיות, בכפולות, זה מול זה.

שיאן: חיילי הטרה-קוטה, חומת העיר העתיקה

שיאן היא אחת מהבירות העתיקות של סין, באלף הראשון לספירה. החומה של העיר העתיקה של שיאן נשארה כמעט בשלמותה ובמלוא יופיה וסיור עליה מרשים מאוד. רחובות העיר, כרחובות מנהטן, הם ישרים, שתי וערב. הדרך לשיאן נראית בתקופת הסתיו כמו מסע בערפל סמיך. הערפל הוא ערפיח, והסיבה: אלפי חקלאים מעלים באש ערימות של קני תירס יבשים, לאחר הקציר והורדת הקלחים. אדמת החמרה יבשה בסתיו והרוחות החזקות מערבלות אבק בעשן.

אתר חיילי הטרה-קוטה הוא אחד מפלאי העולם העתיק ונמצא במרחק כשעה נסיעה משיאן. ב-1974 גילו אותו איכרים מקומיים שכרו באר. ב-1979 נפתח האתר: כששת אלפים דמויות מפוסלות לפרטי פרטיהן, מחומר שרוף, מפקדים וחיילים על נשקם ושריוניהם וסוסי מלחמה, כולם בגודל טבעי, כולם ניצבים במערך התקפי. כולם נוצרו במאה השנייה לפני הספירה, בתקופתו של הקיסר הראשון של שושלת צ'ין. האתר נמצא בהאנגר ענק, שבו עדיין נערכות עבודות שיקום של הפסלים, שנקברו במפולת בוץ, בעת התקפה של אויבי הממלכה. החשיפה לאור הרסה את הצבעים שבהם נצבעו חיילי הטרה-קוטה (אדמה שרופה), אך גם כך המראה מרהיב ומדהים. שלטים אוסרים על המבקר לצלם בתוך האתר, אך כולם, כולל המבקרים הסיניים מצלמים כמטורפים. בבניין סמוך מוקרן סרט מרתק על מסכים במעגל של 360 מעלות, המקיפים את הצופה, שמתאר ומסביר, בשחזור עשיר ומפואר (תלבושות, תפאורות, מאות ניצבים), את יצירת הפסלים, התקופה, השלטון והמלחמה שהביאה לקבורת האתר – עד לשחזור הגילוי.

צ'אנגדו: תחנת גידול של דובוני פנדה

יש כמה תחנות גדיול של דובוני פנדה ברחבי סין. אנחנו ביקרנו בתחנה שליד צ'אנגדו, מרחק של פחות משעת נסיעה מהעיר. ביער גשם ירוק ויפהפה, עם נחלים מפכים והרבה חורשות חיזרן (במבוק), שאחד ממיניו הוא המאכל היחיד של הפנדות, שוכנים להם כ-20 דובונים, מגורים שרק נולדו ועד למבוגרים. נמצאים שם שני מיני הפנדה: הפנדה הגדולה, המוכרת יותר, בשחור-לבן, זו שמוענקת כשי למנהיגים-אורחים מהמערב ונראית כמו דובון-צעצוע גדול, עם פנים מתוקות וגוף שמנמן ופרווה סמיכה, בקיצור יצור-חמד שכל אשה רוצה לחבוק, וגם הפנדה הקטנה, הפחות מוכרת, המזכירה סנאי גדול ואדמדם. הפנדות, אחד מסמליה של סין, הן יצורים עצלים ביותר, ישנות כ-10-15 שעות ביממה, עוד כמה שעות הן מבלות באכילת הבמבוק האהוב עליהן, עבודה מעייפת ביותר, ובמעט הזמן שנותר, הן משתעשעות ברביצה ללא נוע בבריכות מים. הן סובלות מחום ואוהבות מזג אוויר צונן וגשום, כי מקורן מפסגות ההרים, ובשל אופיין הרך והלא-לוחמני הן הושמדו, ברובן, במשך השנים, במלתעות חיות טרף ובכדורים וחצים של ציידים. הנותרות נאספו והורדו מן ההרים והן נשמרות בתחנות, כמו זו שבה ביקרנו. כל אוכלוסיית הפנדות בעולם מונה כיום כ-800 דובונים.

ביקרנו במקום ביום גשם והפנדות קיבלו את פנינו, מתערסלות בין ענפי עץ גבוה ועושות שם – מחזה נדיר ביותר – אהבה פנדאית בלי בושה, בצווחות ובאנקות אנושיות כמעט, לעיניהם ולעיני מצלמותיהם של כמה תריסרי מבקרים מופתעים. בתחנה גם מוזיאון לתולדות הפנדה וחנות מכירות עם דובוני פנדה פרוותיים-סינתטיים למזכרת.

אמישאן: ההר הקדוש

עלייה להר הקדוש אמישאן, אחד מארבעה הרים המקודשים על ידי הבודהיסטים בסין (שהם רבים פי כמה מהבודהיסטים של הודו, מולדת בודהא והאמונה הבודהיסטית). מומלץ לעלות ברכבל משוכלל (שגם אליו צריך לטפס ברגל, בהר היפה, המיוער בעצי אשוח ובקני חיזרן ומשובץ במנזרים, שכל אחד הוא מתחם בפני עצמו. תחנת היעד של הרכבל מגיעה לפסגה ולמנזר הגדול והמרכזי, שבו כמה היכלות, בריכות, בתי תפילה, פאגודות, פסלי בודהא, אינסוף דוכני מכירה לתיירים – והרבה מאמינים, נזירים ומתנדבים העוסקים בעבודת הקודש שלהם: לימוד, תפילה, שמירת המקום ואכילת אורז וטופו ברוטב חריף.

החוויה הגדולה יותר, לטעמי – כמה כוח יש לעוד מקדשים ועוד פסלי בודהא? – היתה הירידה ברגל מההר. אתם יורדים ירידה מתונה באלפי מדרגות הבנויות בגב ההר, במשך כשעתיים, ביער מרהיב ורוגע, עם מעיינות צלולים, גשרים ומפלים קטנים. דוכני המכירות – מזכרות, בקבוקי מים, פירות (לא טעימים) ותשמישי תפילה – ניצבים בכל מערה-יער והרוכלים מנדנדים לכל צועד מיוזע המפציע מן הסבך הירוק. לשירות אלה שמתקשים בירידה הממושכת, כמו בכל אתר תיירי-הררי בסין, עומדים נושאי ריקשות שמוכנים, תמורת פרוטות, לשאת אותם במהירות, כל הדרך.

לשאן: בודהא ענק

העיר ניצבת על נהר מין ג'יאנג הרחב, עם מפרץ יפהפה. המלון שבו שהינו, הגדול בעיר, JIAZHOU, למרות היותו בן ארבעה כוכבים, היה בינוני. בארוחת הבוקר היו רק מקלות-אכילה, לא מזלגות, לא היה לחם והמזון המעט היה ירוד בטיבו.

פסל בודהא הוא עוד אחד מפלאי העולם העתיק. הוא חצוב בהר, בסמוך ללשאן, בסלע אדמדם, גובהו כ-70 מ' והוא עטור עצים ושיחים ומטפסים ירוקים. הוא יושב לו שם, עגלגל ומסתורי וצופה אל המפרץ של לשאן. שיט במפרץ מהמעגן הסמוך מגלה אותו בכל הדרו, עם אנשים-נמלים המטפסים או יורדים במדרגות למרגלותיו או למצפים הקרובים אליו ומאפשרים לצפות בו בתקריב, מפדחתו ועד לכפות רגליו. הפסל נחצב בהר במשך 90 שנה, מ-613 ועד 703 לספירה, וארבעה קיסרים התחלפו במהלך יצירתו.