קץ המומנט

שעות ספורות אחרי הפיגוע המזוויע בקפה "מומנט" בירושלים, כבר אפשר היה לראות ברחבי העיר את הסטיקרים "את המומנט הזה אי אפשר להפסיק". אתמול התברר, אומנם באיחור של שנתיים וחצי כמעט, שהמומנט הזה בא אל סופו.

מי שעבר בסביבתו של בית-הקפה בימים האחרונים תמה לנוכח השקט הלא-אופייני. מי שממש התקרב, קרא את ההודעה האישית שתלה יורם כהן, בעלי "מומנט", על הדלת. כהן מסביר שם ללקוחותיו, כי כוח הרצון לא עמד לו עוד בעקבות "החובות הרובצים עלינו עוד מאותו יום שהרג גם אותנו, רק יותר לאט".

אשליה של ביטחון

קפה "מומנט" הפך למוסד ירושלמי כמעט מרגע שנפתח. הוא היה אופציה יאפית ראויה לבני העשרים-שלושים ומשהו, שנהנו מאווירה נעימה, מאוכל בניחוח ביתי, ממגוון משקאות אלכוהוליים, וכמובן מהאפשרות להתחכך.

בימים הטובים כלל הגרעין הקבוע כ-500  לקוחות. הם ראו במקום בית שני, והמשיכו להגיע גם כשכהן החליט לעבור למבנה מרווח יותר, במעלה רחוב עזה ברחביה. כאן, כמה עשרות מטרים מבית ראש-הממשלה, אפשר היה להתמכר לאשליה שהמקום בטוח.

נקודת השבר, שסימנה בדיעבד גם את תחילת סופו של המקום, התרחשה במוצאי-שבת, 9 במרץ 2002. מחבל מתאבד פוצץ את עצמו בתוך בית-הקפה ההומה והביא למותם של 11 אנשים ולפציעתם של רבים.

הטרגדיה במוסד הוותיק חוללה שינוי בהרגלי הבילוי של הירושלמים ושל ישראלים רבים. וכך, שבוע אחרי הפיגוע הנורא, כשכהן ממהר להצהיר כי הוא עוד "יפתח את מומנט ובגדול", היו רחובותיה של ירושלים שוממים ואתרי הבילוי ריקים. איכשהו, הפיגוע ב"מומנט" הצליח במקום שאחרים לפניו נכשלו - פתאום הפחד היה לא רק בנסיעה באוטובוס או בביקור בשוק, אלא אפילו כשיוצאים לקפה עם חברים.

שלושה חודשים חלפו עד שכהן פתח את "מומנט" מחדש. בערב ההוא, פרט לקבועים, הגיעו למקום גם רבים שכף-רגלם מעולם לא דרכה בו קודם לפיגוע. הם באו כדי להזדהות, לחזק, להפגין נוכחות. כהן חשש אז מפני ההפיכה לסמל בהקשר של עמידה איתנה מול הטרור. "אני רק רוצה להמשיך מהנקודה שבה קטעו אותנו", אמר באותו ערב.

מירב באשר (31) ישבה ב"מומנט" בליל הפיגוע וניצלה בנס. אתמול היא לא היתה מופתעת כלל מההחלטה לסגור את "מומנט". "מאז הפיגוע הייתי שם רק פעם אחת. בערב הפתיחה", מספרת באשר, "היום אני חושבת שזו היתה טעות שלא פתחו את המקום מיד אחרי הפיגוע. זו יכולה היתה להיות תרופה למי שנפגעו נפשית ופיזית וגם לירושלים עצמה. עם הזמן הרגשתי שאני לא יכולה לבלות שם. אפילו עכשיו הסרט של הפיגוע רץ לי בראש, עם האנשים שקופצים מהחלונות ויורם תופס את הראש בין הידיים ואומר 'איך הם עשו לי את זה?'. זה קצת מוזר, כי ישבתי שם המון ויש לי זכרונות יפים, אבל כשאני שומעת היום את השם 'מומנט', זה מבחינתי פיגוע".

תהליך גסיסה איטי

האסוציאציה הקשה הזאת גרמה, ככל הנראה, ללא מעט אנשים להימנע מבילוי ב"מומנט". באשר מספרת, שגם בחודשים האחרונים המשיכה לעבור שם כמעט מדי-יום, להציץ פנימה ולהתרשם ממספר המבלים הנמוך. "מאז מה שקרה, לא ראיתי את מומנט מלא אף-פעם", היא אומרת, "אני יודעת על הרבה אנשים שהיו שם בליל הפיגוע ומאז, כמוני, התקשו להיכנס, אבל גם על הרבה קבועים שהפסיקו ללכת בגלל כל מיני כעסים על יורם - על הסטיקרים, על כך שלא ביקר את משפחות הנרצחים, על הקשיים סביב קיום טקסי האזכרה ליד הקפה ובעניין הצבת לוח הזיכרון. בתור אחת שהיתה בפיגוע ואיבדה חברים, לא הייתי רוצה להגיע לבית-קפה ולראות אנדרטה מול העיניים, אבל מכאן ועד הבריחה שלו מהמשפחות, ההבדל גדול". באשר, כמו רבים מאנשי הגרעין הקבוע של "מומנט", לא הפסיקה לבלות. היא פשוט החליפה אותו במקומות אחרים בירושלים. למרות הכעסים, היא מצרה על תהליך הגסיסה האיטי שהביא לסגירתו. "כשנפתח מומנט החדש אמרנו ליורם שזה מקום עם נאחס, שהמון מקומות נפתחו ונסגרו שם, אבל עד הפיגוע החיינו את המקום. חבל, אבל אני סומכת על יורם שהוא לא סגר סתם, הוא תמיד נוחת על הרגליים".

גם בנצי בן-שוהם, אחיה של לימור ז"ל שנהרגה בפיגוע ב"מומנט" פחות מעשרה ימים אחרי שחגגה שם את יום-הולדתה ה-27, מתקשה להשתחרר מהתחושה, שבסגירת המקום על רקע קשיים כלכליים יש איזשהו צדק פואטי. "סגירת מומנט מעוררת בי רגשות מעורבים", אומר בן-שוהם, "מצד אחד בית-הקפה פעל כרגיל, כשקיימנו שם את הטקס במלאת שנה לאסון. יורם ביקש שלא נדליק נרות ולא נניח זרים, ומהבחינה הזאת אני מרגיש שאכפת לו רק מהפרנסה שלו. אבל מצד שני נחנקתי כששמעתי על זה, כי לימור בילתה שם המון, ואני לא רוצה שהשם הזה יימחק". את תגובתו של יורם כהן, הבעלים, לא ניתן היה לקבל.