טיסה קרקעית

כשנכנסתי בפעם השלישית לסקודה פאביה WRC המטורפת של ארמין שוורץ, לא מזמן אלוף אירופה בראלי ואחד הנהגים הטובים בעולם, נראה שהאיש איבד מהסבלנות הגרמנית שלו. "עוד פעם אתה?", יכולתי כמעט לשמוע אותו ממלמל. הוא רגיל לעיתונאים לבנבנים מבריטניה שמקיאים בנימוס אחרי סיבוב קצר, והנה הלבנטיני הזה חוזר עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם - ועוד עם לבבות בעיניים.

הכביש התייבש קצת אחרי הגשם שירד משך רוב היום, וארמין נראה מאד מעוניין לנסות את צמיגי הסליקס שהלבישו לסקודה שלו ממש עכשיו. בגלל זה כנראה הוא בעט חזק עוד יותר בדוושות, משתמש בנעלי האדידס השחורות שלו כמו קאובוי אמיתי, גורם לי להתאהב בנהיגה שלו ובאוטו יותר ויותר. זה היה, בלי ספק, הסיבוב הכי מהיר שלנו - אבל גם הכי מהנה: הסקודה זרקה אחוריים לתוך כל סיבוב באדישות מדהימה, מחליקה על הצד, סנטימטרים מגדר הבטיחות, כאילו כלום - משליכה גם אותי לתוך גן העדן המוטורי הנעים ביותר בצד הזה של השמיים. אבל אתם יודעים מה, חכו רגע: בואו נתחיל יומיים קודם.

ישו זה כאן

חברת התעופה הצ'כית מעולם לא נהנתה מהמוניטין של לופטהאנזה או בריטיש איירווייז, אבל לסיוט כמו הטיסה לפראג לא הייתי מוכן: עשרות קשישים, במה שנראה כמו טיול שורשים, טיילו במעבר מהשנייה שהמטוס המריא ועד חמש דקות לפני הנחיתה, צועקים אחד לשני לתוך מכשירי השמיעה ומדי פעם עוצרים לנוח על הכסא לידי. אבל האמת היא שזה לא היה נורא כל כך, אם לא היה מדובר בטיסה שהמריאה בארבע בבוקר. ושלא ישנתי אפילו דקה אחת לפניה.

אמרתי את כל זה רק כדי להסביר שזה היה, כנראה, שילוב של חולשה נפשית ועייפות; כשנחתנו בפראג הגשומה, במקום ללכת על האופציה הטבעית - להמציא כאב ראש בלתי נסבל שישאיר אותי בחדר במלון - נגררתי עם כולם. "כולם" זה חבורה של עיתונאים מפונקים שצעדו בלאות בעקבות פנסיונר צ'כי, שהוביל את מה שלאט-לאט התברר כאחד מסיורי התיירים ההזויים ביותר בהסטוריה של האנושות.

המדריך המשונה הזה נעצר ליד כל מיני אבנים חסרות חשיבות כשהוא ממלמל אנגלית במבטא מחריד, וחלף בלי להתעכב על-פני מונומנטים אגדיים כמו השעון בראש בניין העירייה והפסל המפורסם על גשר קארל (זה של ישו הצלוב תחת המלה "קדוש", שיהודי פיסל כעונש על חילול שמו של הקדוש הנוצרי). אז נכון שמצד אחד העונש שלנו כלל רק ריצה בעקבות זקן זריז וממלמל. מצד שני - נשבע לכם שלא אמרנו מלה רעה על הישועי המניאק. אופס.

בבוקר שלמחרת היום המעייף בפראג נסענו למפעל של סקודה במלדה בולסלב, שעה וחצי נסיעה מהבירה. יש 21 אלף עובדים במפעל הזה, שמייצר בערך 1,800 מכוניות ביום על פס ייצור, שמונח על רצפת בטון חומה-כתומה מבריקה. הוא לא עוצר לרגע, כשמסביב מפוזרים לוחות אלקטרוניים שסופרים את כל מה שנשאר לייצר היום. אין מה לומר - היעילות כאן מצמררת, כמעט עצובה. אם לא הסופר-מודל הבלונדינית שהרכיבה ג'נטים כמו ששון מהמוסך המרכזי, יש סיכוי שהיתה מתגנבת לכאן איזו מטאפורה צ'פלינית בנוסח "זמנים מודרניים".

בכל אופן, אחרי יום שלם במפעל ובמוזיאון החברה הצ'כית המשכנו למלון, להמשך הפעילות של אותו יום - שכללה בעיקר ארוחת ערב. שם מצאתי את עצמי ליד מנהל חטיבת המירוצים של סקודה, דג גרמני קריר בשם מרטין מולמייר. כל נסיונות ההצחקה שלי - מירידות קיצוניות על האוכל הצ'כי ומזג האויר הגשום, ועד המיצובישי של ז'יל פאניצי שלא מניעה כבר כמה מירוצים - נענו בהנהון קטן מאחורי משקפיים עבים ו"יס, יס" בלי שמץ חיוך. אלוהים. בחיים לא הרגשתי כל כך מטומטם. אבל לא באנו לכאן בשביל לאכול ארוחת ערב, אז בואו נמשיך.

מיסטר פנטסטיק

למרות שאני בטוח שלא צריך, זה אולי הזמן להזכיר לכם ש"סקודה" היא מלה שלא ממש גורמת לאסוציאציות ספורטיביות במיוחד. להפך, האמת: עד הנסיעה הזאת, כששמעתי סקודה חשבתי על ריפוד חום-משופשף, נהג מונית עם סיגריית טיים קצרה על-יד ההגה ומושב חרוזים מרעיש (כי "תאמין לי, מאז ששמתי את זה - נעלמו כאבי הגב").

אבל ארמין שוורץ הגרמני, אחד משני הנהגים בקבוצת ה-WRC (ראשי תיבות של World Rally Championship) של סקודה, לא ממש נראה כמו נהג מונית. גם לא טוני גרדמייסטר הפיני, הנהג השני של הקבוצה. כל עוד הם לא מאחורי ההגה, השניים האלה - שחתומים על חוזים של כמה מאות אלפי יורו לשנה - עדינים ומנומסים: שוורץ מזכיר מטפס הרים מזדקן, גרדמייסטר נראה כמו ילד שחזר זה עתה מסיבוב על הגלשן שלו, למרות שהוא כבר בן 29.

בכל אופן, כשנכנסתי למכונית של שוורץ חשבתי שהוא ירחם עלי וינהג לאט, אז באתי מוכן עם איזה משפט קטן שיטריף אותו. אתם יודעים, משהו כמו "אז תגיד, העונה הזאת לא מתסכלת? כאילו, עוד לא עמדת פעם אחת על הפודיום". כאלה. אבל אחרי שנדבקתי לאחור בכסא (בערך שלוש שניות מ-0 ל-100) וכשהסיבוב הראשון התקרב במהירות גבוהה ב-60 קמ"ש משדמיינתי שאפשר, חשבתי רק על דבר אחד: איך, לעזאזל, אני גומר את הכביש הזה בלי להקיא על הגרמני שיושב כאן לידי.

כדאי לציין כבר עכשיו, בשביל קוראינו שהם אלופי עולם שעדיין לא התגלו, שההבדל בין רמת הנהיגה של כל מי שישבתם לידו אי-פעם לבין רמת הנהיגה של נהגי ראלי היא בערך כמו ההבדל בין רמת הנהיגה של הילד בן השלוש של השכנה, שזה עתה ירד מהצעצוע שקנו לו ליום ההולדת, לביניכם. זה, כמובן, בהנחה שיש לכם נסיון מסלול לא מבוטל, ושבחנייה עומדת אימפרזה טורבו חדשה, שיהיה על מה להתאמן בסופי שבוע.

סיבוב אחד, שני קילומטר בכביש מפותל כלפי מטה, ואחר כך שניים למעלה. זה כל מה שהיינו אמורים לקבל במסגרת שלושת הימים האלה. אבל אנחנו ישראלים, ומיד כשגמרתי את הסיבוב הראשון עם שוורץ, עזר לי ר' החביב, איש יחסי הציבור של צ'מפיון מוטורס בארץ, לזנק לתוך האוטו של גרדמייסטר.

בשלב הזה אני כבר מעולף

תוך כמה שניות הבחנתי בהבדל בין סגנונות הנהיגה: עם שוורץ התעלפתי ממש בהתחלה והתעוררתי רק בסוף, כשהוא צעק באוזניות "אוקיי?! אוקיי?!". אצל גרדמייסטר הצלחתי לשמור על הכרה מלאה עשר שניות שלמות, ולרגע אפילו פקחתי עיניים. אם אני לא טועה, הוא משתמש במעצור היד ההידראולי קצת יותר בעדינות.

אוקיי, אוקיי, ברצינות: פתאום הבחנתי שהוא נוהג עם רגל ימין על הגז, ושמאל על הברקס! כאילו, נסו את זה בהזדמנות, במגרש סגור, כשאין כלב בסביבה. תרימו טלפון לחדש את המנוי כשהרופאים יגמרו לשלוף את השמשה הקדמית מהמצח שלכם.

בכל אופן, התעוררתי ממש כשהגענו חזרה לחנייה, וצלמי הווידאו של יחסי הציבור של סקודה דחפו לתוך האוטו מצלמה ענקית - וניסו להוציא ממני טקסט אותנטי על ההרגשה. "פנטסטיק", יצא לי במבטא צ'כי. ועכשיו, חברים, תנו לי לרוץ רגע לשירותים לפני שקורה כאן משהו מביך במיוחד.

אני אראה לך מה זה דוגמן

לא מעט ישיבות נערכו במגזין הזה סביב עניין אחד: מהו הג'וב הטוב בעולם. אם אני לא טועה, בפעם האחרונה התלבטנו בין שליחו בסקוטלנד של המגזין הפופולרי "וויסקי" לבין בוחן המסלול של פרארי. ובכן, חברים, יש לי חדשות מפתיעות בשבילכם: בג'וב הטוב בעולם מחזיק אחראי כוח האדם של מחלקת יחסי הציבור ב"סקודה". תנאי הקבלה לעובדות החדשות, מתברר, כוללים דרישה אחת בלבד: שיהיו כוסיות. מאוד.

אה, ונחמדות: כשאחת הדיוות האלה קוראת בשמך היא מחייכת חיוך גדול כל כך, ומלא בכל כך הרבה שיניים, שנדמה לך שהיא באמת שמחה לראות אותך. רק מה, בכל פעם ששקלתי לרוץ אל אחת מהן בזרועות פתוחות, הצצתי אחורה וראיתי שהיא בכלל מחייכת אל גרדמייסטר. דוגמן, המניאק. בקהאם עוזי כהן לידו. כזה יפה, שכנקמה החלטתי לצאת לסיבוב השלישי שלי עם שוורץ, לא איתו.

ואז, בפעם הראשונה, נראה שהוא איבד קצת מהסבלנות הגרמנית שלו.

הכתבה התפרסמה במקור במגזין בלייזר