טועים ומטעים
רוה"מ ודובריו טועים ומטעים, כשהם טוענים שההינתקות זכתה לתמורה אמריקאית ושהצהרותיו של בוש מחייבות את ממשלו
ראש הממשלה ודובריו טועים ומטעים, כאשר הם טוענים שההינתקות זכתה לתמורה אמריקאית חסרת תקדים, שהצהרותיו של הנשיא בוש כלפי ההינתקות מחייבות את ממשלו ואת ממשיכיו בבית הלבן, ושהתנגדות להינתקות תפגע ביחסי ישראל-ארה"ב.
בניגוד לדברי ראש הממשלה ודובריו, החלטת הקונגרס מ-23.06.04 לא אישררה את הצהרותיו של הנשיא ולא עיגנה אותן בחוק. החלטת הקונגרס מוגדרת כ- Non Binding Resolution ("החלטה בלתי מחייבת"), אשר כשמה כן היא – אינה מחייבת את הקונגרס, לא את הממשל הנוכחי, וודאי שלא את הנשיאים הבאים. זו הרמה הנמוכה ביותר של התייחסות הקונגרס להצהרת כוונות כלפי מדינה זרה. היא מקרינה אקלים נוח, אך אינה מבשרת על גשמי ברכה פיננסים, בטחונים או דיפלומטים.
בניגוד לדברי ראש הממשלה ודובריו, החלטת הקונגרס חושפת את העובדה שהצהרות בוש לא מכירות בריבונות ישראל מעבר ל"קו הירוק", לא מכירות בסיפוח עתידי של אף ישוב יהודי מעבר ל"קו הירוק", ולא שוללות את "טענת השיבה". החלטת הקונגרס חוזרת על הצהרת בוש: "המצב הסופי ייקבע בהסכמת שני הצדדים".
בניגוד לדברי ראש הממשלה ודובריו, הצהרות בוש והחלטת הקונגרס אינן מהוות תקדים ביחסי ישראל-ארה"ב. בנאום לאומה האמריקאית מ-01.09.82, הכריז הנשיא רייגן: "אינני מתכוון לדרוש מישראל לחזור לקווי 1967... ארה"ב לא תתמוך בהקמת מדינה פלסטינית בגדה המערבית ובעזה". והנה, מצהירים קלינטון ובוש על תמיכתם בהקמת מדינה פלסטינית. מה מלמד הדבר על תוקף הצהרות נשיאותיות שאינן מאושררות על ידי 2/3 מחברי הסנאט?!
בניגוד לדברי ראש הממשלה ודובריו, מוכיחים התקדימים כי אל לישראל להטיל את יהבה על הצהרות נשיאותיות, גם אם הן מוצקות יותר מהצהרות בוש. ב-1991 התחייב בוש האב לפעול לנטרול טילי הסקאד במערב עיראק כדי לבלום מכת מנע ישראלית. אבל, רק 3% מההפצצות כוונו למערב עיראק (ולא 30% שהובטחו) ומשגרי הטילים לא נפגעו. התוצאה: ישראל הוכתה "בבטן הרכה" וספגה מהלומה פסיכולוגית, הנותנת אותותיה עד היום. ב-1970 התחייב הנשיא ניקסון שמצרים לא תקדם טילים לכיוון סיני. אבל, הטילים קודמו, ארה"ב טענה שהנסיבות לא הצדיקו התערבות אמריקאית אגרסיבית ומצרים וסוריה פתחו במתקפת פתע. התוצאה: 2800 הרוגים וטראומת "מלחמת יום הכיפורים".
בניגוד לדברי ראש הממשלה ודובריו, תכנית ההינתקות איננה מהווה יעד מועדף עבור המושל האמריקאי. הממשל לא הגה את התכנית, אלא נגרר אליה על ידי ראש הממשלה, ולכן גם לא מפעיל לחץ למימושה, ואינו מוכן לממן אותה. הנשיא קארטר רצה מאוד בנסיגת ישראל מסיני, ולכן הציע ב-1979 שלושה מיליארד דולרים, ולא הסתפק בהצהרות עמומות ובלתי מחייבות. ב-2000 המחיש הנשיא קלינטון את החשיבות שהעניק להינתקות ישראל מדרום לבנון על ידי ההבטחה – שלא קוימה – למענק על סך 800 מיליון דולרים.
בניגוד לדברי ראש הממשלה ודובריו, התנגדות לתכנית ההינתקות לא תעכיר את יחסי ישראל-ארה"ב, וכנראה אף תשדרג את מעמדנו האסטרטגי. הנשיא בוש אינו מייחס חשיבות רבה להינתקות, אך סגנו צ'ייני, ומזכיר ההגנה ראמספלד –ידידים מושבעים של ישראל – סבורים שהינתקות 4-1993 מעזה ומ-40% מיו"ש יצרה את בסיס הטרור הגדול בעולם, שהינתקות 2000 מלבנון הפכה את החיזבאללה לגוף טרור אזורי הפוגע בחיילי ארה"ב בעיראק ובאפגניסטן, והינתקות נוספת תשפוך שמן על מדורת הטרור האנטי-אמריקאי. לעומת זאת, תכנית ההינתקות מיישמת את מדיניות מחלקת המדינה והסי.אי.איי, השואפים להסיג את ישראל לגבולות 1967.
בניגוד לדברי ראש הממשלה ודובריו, התנגדות לתכנית ההינתקות תתקבל בהבנה בארה"ב, שם דוחה הקונגרס מדי שנה כ- 35% מיוזמות הנשיא. ארה"ב מעריכה בעלות ברית דמוקרטיות הלומדות מן ההיסטוריה על ידי הימנעות מטעויות והטעיות, ולא על ידי חזרה על טעויות.
