כי הנה מה שמרכז הליכוד אמר
אמש לראש הממשלה, במלים פשוטות וברורות, בניכוי צעקות, שריקות, קללות, עלבונות וחבטות פה ושם: שב ואל תעשה כלום. אסור לך לחזק את ממשלתך. אסור לך לעשות צעדים כלשהם שיבטיחו כי במארס 2005 אכן תעבור תוכנית ההתנתקות בממשלה. אסור לך לדבר עם מפלגות, אפילו מפלגות ציוניות, על אפשרות של קואליציה רצינית יותר מזו שיש כרגע. שב כמו בת יענה, עם הראש בחול. ומה יהיה על המדינה הזאת בינתיים? טוב, זה לא מעניינה של ועידת הליכוד. המדינה לא היתה על סדר היום. רק השאלה – כיצד נחזק את חזית הסירוב לכל מהלך מדיני, ויהי מה.
התוצאה המצטברת מאירועי ליל אמש היא, שנוצר פער מהותי ובלתי ניתן לגישור בין רצונו של רוב העם לבין רצונם של עוזי לנדאו ועוזי כהן. בחלומותיהם ההזויים, הם יכולים להחליף את היושבים בציון במודל ימני יותר, ולצעוד בראשו של גזע נדיב ואכזר אל עבר השקיעה הבטוחה והמדממת הצפויה למדינה הזאת.
מועד השקיעה מתקרב. ב-2050, כך על פי תחזיות הדמוגרפים, יהיה בתחומי השתי-גדות-לירדן רוב פלשתיני. נראה מי יוכל לשיר אז את המנון הליכוד: הלא רק עוזי ושות' עוד מאמינים, אלוהים יודע למה, כי תומכיהם ימשיכו לגדל חסה בלי תולעים בגוש קטיף באין מפריע, למעט פיגוע פה ושם, ולדהור על פני גבעות חברון עם להט בעיניים ושיר ישן בלב ונוכחות מתמדת של זק"א.
אבל שוכן כאן עם שמאמין אחרת. אולי אינו מאמין בזכותם של הפלשתינים למדינה משלהם, אלא רק בזכות העם הזה למדינה משלו שגבולותיה מוגדרים. כך או כך, הוא מאמין שבתוך הגבולות הללו אין מקום לרצועת עזה על מליון וחצי הפלשתינים שבה. ועידת הליכוד מאמינה שיש מקום, או שהיא לא מאמינה שיש מקום לעם: כך או כך, היא צוותה על ראש הממשלה לסיים את הקדנציה שלו כשהוא מחושק וכפות, עני ממעש וחף מכל הישג מדיני.
על פי חוקת הליכוד, אריאל שרון יכול להפנות לכל צעקני הוועידה הזאת אצבע משולשת ולהמשיך בשלו. הוא אינו נזקק לאישורה כדי לבנות בריתות פוליטיות ולהרכיב ממשלות. אלא שבפועל יקשה עליו מאד לעשות כן, כי כל צעד שלא יישא חן בעיני נתניהו או שלום יחושק על אתר: כך לא הולכים לעבר תוכנית מדינית אמיצה וקשה. כך לא הולכים לשום מקום, בעצם.
נכון לאוגוסט 2004, רוב העם מוכן לתת לאריאל שרון להוביל מהלך של התנתקות מן הרצועה, בתמיכתה של מפלגת העבודה. האהדה הציבורית לה זוכה שרון מרשימה והחלטית, ואין סיבה טובה להניח כי זו תתפוגג מאליה במהלך החודשים הספורים הדרושים לארגון בחירות חדשות. כן, הן יקרות ובזבזניות ועצם קיומן מסמן אי יציבות של המערכת הפוליטית, אבל כשהאלטרנטיבה היא יציבות של נציבי מלח, כמו שעוזי לנדאו רוצה, הן עדיפות על פני המצב הקיים.
כי אם הקולות השפויים של הליכוד, כפי שנשמעו אמש בקושי מאחורי מסך הצעקות, לא יכולים לעמוד במערכה הזאת לבדם – צריך לצרף אליהם את שפיותו
המפוכחת, העייפה והקודרת של ציבור הבוחרים שמאס בחלומות עוועים ובמחיר הדם שהם תובעים ממנו. במדינה דמוקרטית, שאיננה מוכנה להפקיר את עתידה בידי קומץ מתלהמים שרקנים וקומבינטורים קטנים - הדרך הבטוחה האחת לעשות כן היא ללכת לבחירות שבמרכזן תעמוד סוף סוף סוגייה מדינית ראויה. רק כך יוכל הרוב הדומם לומר את דברו נחרצות למיעוט הצועק, ורק כך יוכל ראש ממשלה לפעול מתוך גיבוי שהוא ראוי לו. כן, אריאל שרון והציבור המפוכח ראויים ליותר ממופע הצרחות שצפינו בו אמש.
