המצודה במערב השומרון

בעת היותי צוער בקורס קצינים נענשתי ובמקום לקבל חופשת שבת כפו עלי לטייל למקום אחד ואף לשמוע עליו הרצאה משוממת לב בידיעת הארץ, מפי קצין החינוך של בה"ד 1. זה גרם לי צער עמוק ושנאה גדולה למקום, לו איחלתי בכל להט עלומי אז, להתפורר ולהיאבד מן העולם.

רק משום שקללתי לא התקיימה, הייתי יכול ללמוד, כמה שנים אחרי השבת השחורה ההיא, להתפעל מן המקום, להתעלם מן הריח החריף של גללי עיזים הממלאות כל פינה וסדק בו ולהעדיף את המראה המופלא של השרון, מתמוסס אל אובך עצמו ממרגלות גבעת המצודה עד לים, מעבר לשרידי הפרדסים ולצריחי הבתים רבי הקומות של ערי השרון.

המצודה הזו נראית כאילו ימיה מלאו – קצת משום המלחמות שידעה בחלוף הדורות וקצת משום ההזנחה, שמקורה מן הסתם במוצאה הלא יהודי ובחוסר היכולת האמיתי לגיירה ולנכסה אל פנתיאון גבורותינו ואל שורות ה'מי ימלל' שלנו.

שמו של המקום הוזכר לראשונה דווקא בהקשר של מרד החורבן, עת התבצרו כאן ה'קנאים' מפני צבאו של קסטיוס גאלוס, הנציב מקיסריה שעלה לדכא את המרד בירושלים. הלה נחל תבוסה מידי פראי האדם, שחשבו, עקב נצחון הזוטא שלהם, שהנה הנה ננצח מיד את רומי. סופם, כידוע, שהמיטו חורבן על העם והארץ ובית המקדש היה למאכולת אש. מאז, לא היה יותר לאתר שום הקשר יהודי.

מצודות קמו ונעלמו באבק ההיסטוריה

האזור הזה של מערב השומרון היה מאז ומתמיד שומרוני, ורגל יהודי לא דרכה בו ממילא, וכיוון שהוא חלש על 'דרך הים' הקדומה – המעבר ההכרחי של האוטוסטרדה הבינלאומית החשובה בין גבעות השומרון המסולעות והבצות של מעיינות הירקון בראש העין – התייחסו אליו שליטי הארץ הגויים במידה רבה של רצינות, ורומים, ביזנטים וערבים הקימו בתורם את מצודותיהם כאן. המשותף לכולן הוא שהן נעלמו באבק ההיסטוריה והגיחו ממנו שוב כשהפכו לחומרי גלם לבניית מצודת הענק הצלבנית 'מיראבל', כלומר מצפה יפה.

השם מתאים, לכל הדעות, וגם ממלא נאמנה את תפקידו. לבד מכך, עת שהקימו אותה בני משפחת האצולה ד'איבלין, במאה ה-12, היא היתה ימ"ח של ממש ומקום מושב לרוזנים צרפתים שישבו כאן, התגרדו בחום הנורא מעקיצות ענני היתושים שהיו ממריאים מהבצות הקרובות, השתינו דם, חלו בסיפיליס והדביקו אחר כך את מחצית אירופה בצרה הצרורה הזו. אפילו מנשה דה-ירז'י, מאהבה של מליסנדה מלכת ירושלים הצלבנית, ישב כאן וניסה להתגונן מפני זעמו של בן המלכה הסקסית, בודואן, עד שנאלץ לברוח מן הארץ.

בסוף אותה מאה הרסו הממלוכים את המבצר יחד עם כל מבצרי החוף, עד בוא ההתיישבות הציונית לפני כמעט 120 שנה.

הפרק היפה בתולדות המבצר הוא שאחרי שהטורקים ממצודת ראש-העין עזבו את משמרתם מוכת יתושי הקדחת, לפני כ-250 שנה, הגיעה לכאן להקה זועמת ואלימה של בני משפחת אל-ג'מאעיני מנפת שכם, בתפקיד גובי מיסים. הם קראו למקום מג'דל יאבא ובמשך 100 שנה לא חרגו מדיני הממלכה ואספו מיסים לאדוניהם. עד שלפני כ-150 שנה התייצב בראש שודדי המשפחה גברתן מגברתניה, צאדק אל-ג'מאעיני, שסירב באופן שיטתי להעביר את כספי המיסים ליעדם הסולטני.

מחמת התקדים המסוכן, וכנראה גם כהרגל ושיטה, תפסו אותו נציגי הרשות והעבירוהו בנחושתיים לטרבזון שעל חוף הים השחור במזרח טורקיה. שם יצאה נשמתו, בוודאי לא לפני ששאל את נפשו למות.

קודם לכן הגביה אותו גברתן את החורבה הצלבנית בקומה שלמה והכשירה בכך להיות מבצר עוז לאחיו, מוסא אל-ג'מאעיני, עת שהוא בתורו השתתף במרד המיסים הראשון בארץ נגד האימפריה העותומנית בשנות ה-20 של המאה ה-19, שאז גם נטבע לראשונה המושג 'זהות פלסטינית לאומית', במנותק משמותיהם של עמים וארצות שכנות.

והסוף?

בסוף היה כאן כפרון עלוב ורע מראה. במחצבות הסמוכות עסקו אנשי התע"ש שלפני המדינה בניסויים עם חומרי נפץ שונים. במלחמת העצמאות נמלטו מעט תושבי מג'דל יאבא, הוא מג'דל צאדק, ותחתיהם באו חיילים עיראקים כדי להשחית את השרון. בליל 11 ביולי 1948, במבצע 'בתק', עקרו לוחמי חטיבת אלכסנדרוני את העיראקים על תותחיהם מן המקום ואחר כך הוא הפך ליעד מבוצר לענישת צוערים פרחחים... מאז שבה"ד-1 עבר לנגב, חזרו אליו העיזים והן ממלאות אותו בבובקעס.

איפה זה

במפת הטיולים וסימון השבילים 'השרון ומערב השומרון' (מס' 7), בגבולה הדרומי-מזרחי של ראש העין. הגישה אל המבצר – בדרך עפר שעולה אליו מכביש 444 ליד האנדרטה ללוחמי מלחמת העצמאות, מכוחות ה'הגנה' מפתח תקווה.

הערה: המצודה הוכרזה זה מכבר ל'גן לאומי', וגם ל...בניין מסוכן על סף התמוטטות, שהכניסה אליו אסורה. כפי שהשלטים נראים שם, קיצם קרוב למדי, אך בכל זאת כדאי לשמור על החוק ולהיצמד בביקור רק אל שולי המבנה, בהתאם למהלך מעקות הביטחון והגדרות.