המירוץ הראשון שלי

מתחתי אני מרגיש את ההונדה, עם 1,000 סמ"ק והמון כוח. מימין אני רואה את הבלונדינית שעשתה לי עיניים לפני חצי שעה. עכשיו היא כאן עם סטרץ' ורוד וחזה שמאיים להתפרץ לי לקסדה. ובכל זאת, אותי מעניינים יותר 37 אופנועים שניצבים לפני. לחוץ כמו טמפון, והופך כמעט היסטרי כשאני שומע רעש צופר חזק, שקורא לאנשי הצוות לרדת מהר מהמסלול.

עוד מעט, עוד ממש מעט, יוזנקו אלפי כוחות סוס למסלול, בשליטתם המוחלטת של 38 צעירים עד גיל 24. יוצאים להקפת חימום, ופתאום משתחררים הפרפרים מהבטן ועפים להם לקיבינימט. אני מרגיש הרבה יותר בטוח, ורק רוצה שהעסק האמיתי יתחיל כבר. שוב עומדים לקראת זינוק, מריצים מנוע, מתחילים לשחרר מצמד, אור אדום נדלק, ויש עד חמש שניות לירוק.

בוםםםםםםםםםםם! רעש מחריש אוזניים וריח של גומי ומצמדים חרוכים עולה באוויר. כולם טסים קדימה בפרץ מטורף של אנרגיה, ורק אני, מתרגש כמו ילדה בת 16 שלוקחת לחבר סיבוב על קטנוע בחנייה ליד הבית. הגלגל הקדמי מזנק לאוויר הרבה יותר מדי גבוה, הרבה יותר מדי זמן. אני חייב להוריד אותו, ואת זה עושים עם סגירת מצערת. זה גם אומר שאני מאט עצמי, ורואה את כולם בורחים לי עוד יותר רחוק.

בעצם, זה לא כל כך נורא. פניית ה-S שבקצה הישורת מחייבת את כולם להתכנס ולבלום חזק, ככה שלפחות את האחרונים אני אצליח להשיג. לפנייה עצמה אני נכנס "חזק על הבלמים", מצליח אכן לסגור על החבורה לפני, מפליק את האופנוע בחוזקה לצד השני והופה, 15 מטר לפני מבצעים ארבעה אופנועים וארבעה רוכבים כמה סלטות קלות באוויר. המהומה גדולה, ולוקח לכולם כמה שניות למצוא מקום ולחזור למירוץ. גם אני חוזר למירוץ אחרי שמצאתי מקום. אחרון.

אבל אני לא רחוק מהחבורה שלפני. אחרי כמה הקפות אני בעצם קרוב אליהם מאד. כל כך קרוב, שאם אשתדל מעט, אגע בהם עם הכפפה. כל-כך קרוב, שאם לא אעקוף את החנון שלפניי, אשתגע סופית. עוד הקפה, ועוד הקפה, והנה נותרו רק שתיים לסיום. שתי הקפות בלבד לסיום המירוץ האירופי הראשון שלי, ואני במקום האחרון, כשלפני איזה נער מחשבים צ'כי בן 17. זה היה הרגע בו קיבלתי החלטה נבונה לעשות כל מה שצריך, לעקוף את האופנוע שלפני - זה שהגלגל הקדמי שלי פחות או יותר נוגע באחורי שלו במהירות של מעל 240 קמ"ש - עד קו הסיום. ולא משנה מה יקרה. 

עד שסיימתי לחשוב, נותרה רק הקפה אחת. להיות או לא להיות. אני מרגיש שהעיניים הופכות אדומות, מקבל זרמים ישירים של אדרנלין למוח ולידיים. עכשיו כבר בכלל לא מדובר בהגיון, אלא רק באנרגיה טהורה. מגיעים לפניית פרסה. הצ'כי בטוח מזהה את הגלגל הקדמי שלי. יוצאים מהסיבוב, הוא עדיין לפני, שנינו חזק על הגז. האופנועים מרימים גלגל קדמי וצווחים בדרך לפנייה שמאלית מאוד מהירה. שם אני עוקף אותו וזהו.

עכשיו אנחנו כבר מעל 200 קמ"ש, משכיבים ביחד כמעט את האופנועים. אני דבוק לו לתחת, שנינו בהטיה מרבית. ואז אני מגלה שהמהירות שלי גבוהה מדי. אני חייב להאט קצת, אחרת אני פוגע בו מאחורה ומטיס אותו לאלף עזאזלים. אין לי ברירה ואני מתיישר, יורד מהמסלול ועולה על הדשא. קיר צמיגי ההגנה מתקרב אלי במהירות מטורפת. אני מנסה להחליק את האופנוע אבל לא כל-כך מצליח.

ואז מגיע הבווווווווווווווווום השני שלי לאותו יום. אני מרגיש פתאום משהו שדומה לבעיטה איומה מאחורה, וכל מה שאני מספיק עדיין לראות - לאו דווקא בסדר הזה - הם שמיים, חול, אופנוע, שמיים, חול, אופנוע, חול, שמיים. ואז אני כבר לא רואה כלום. בעצם, קודם אני מרגיש את הבומבה השלישית שלי לאותו יום. התרסקתי.

10 שניות מאוחר יותר (או דקה וחצי, מי סופר) מגיעה אלי חבורת גרמנים מבוהלת ששולחת לאוויר בקקפוניה נוראית משפטים שנשמעו כנראה כמו "דס איז בין אושרסליבן או.קיי". טוב, "או קיי." אני מבין, וזה מספיק לי. אני אמנם קצת מסטול מהנפילה הכואבת מגבוה, אבל קולט שלא מדובר בנזק גדול מדי לגוף או לנפש. האופנוע זה דבר אחר.

המירוץ הרציני הראשון שלי בחיים ובקריירה, הסתיים עם נקע קל ושיעור כבד. אלא שבמקום לרפות את ידי, החלטתי בו במקום שעד סוף עונת 2004 אנסה להמשיך ולקבוע זמני הקפה שיאפשרו לי להתחרות במירוצים הרציניים. המטרה כרגע היא גיוס מספיק כסף ל-2005, כדי לסיים מירוצים טוב יותר, אולי אפילו ברמה הטובה בעולם. העיקר שיעלם הצ'כי המעצבן.