שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    פגישת האוהבים למרחקים ארוכים
    פרק מתוך הנובלה מאת ז'ול ורן, "חזיון התעתועים של דוקטור אוקס", בתרגומו של דורי מנור, שרואה אור בימים אלה בהוצאת "אחוזת בית"

    ז'ול ורן הוא מהסופרים החשובים והאהובים ביותר בעולם, אך מעטים מכירים את יצירותיו למבוגרים. לקראת מלאת מאה שנים למותו מפרסמת "אחוזת בית" תרגום לאחת הפנינים שביצירותיו למבוגרים, שבה מוצגת לראווה הווירטואוזיות הפואטית שלו: ריאליזם מדויק ומענג המתמזג עם המשמעויות האלגוריות של הסיפור.

     

    הנובלה היא משל שנון על חולשתו של האופי האנושי. בעיירה השלווה והציורית קיקֶנְדוֹן קורה משהו מוזר: חייהם של תושביה משתנים מקצה לקצה: בני זוג מאוהבים ממהרים להציע נישואים לבנות זוגם, קונצרטים זוחלניים מתנגנים לפתע באולמות במשנה מרץ וויכוחים קולניים פורצים ברחובות העיירה.

     

    לבסוף מכריזה הקהילה כולה מלחמה על עיירה שכנה, באמתלה פעוטה, כדרכן של מלחמות אנוש: פרה שהסיגה את גבולה של קיקנדון מאות שנים קודם לכן, ובקושי הספיקה ללחך כמה עשבים שוטים. את שמו של האחראי לתמורה חריפה זו מסגיר לנו ורן כבר בכותרת הנובלה: המדען דוקטור אוקס עורך ניסוי זדוני, כדי לחשוף את הטבע האנושי החבוי בכל אחד מאיתנו.

      

    להלן פרק  מתוך "חזיון התעתועים של דוקטור אוקס" - ובו פראנץ ניקלאוסה וסוזל ון-טריקָסֶה מתכננים עתיד משותף.

     

    קוראינו יודעים שלראש העיר היתה בת, העלמה סוּזֶל שמה. אך חדי עין ככל שיהיו, הם אינם יכולים לשער שליועץ ניקלַאוּסֶה היה בן ושמו פראנץ. ואפילו היו מצליחים לנחש זאת, דבר לא היה מתיר להם לחשוד שאותו פראנץ היה מאורס לעלמה סוזל. נוסיף רק ונאמר ששני בני העלומים הללו התאימו זה לזה ככפפה לכף יד, ואהבו כפי שאוהבים בקיקנדון.

    אל נא תחשבו שלבבות צעירים לא הלמו בעיר מעטירה זו. אלא שהם הלמו באטיות כלשהי. בני העלומים נישאו בה כבכל עיר אחרת בעולם, אך לא בחיפזון. בני הזוג המיועדים ביקשו לתהות זה על קנקנו של זה בטרם יתקשרו בכבלים נוראי הוד אלה, ותהייתם נמשכה לכל הפחות עשר שנים, כמשך שנות הלימוד בבית הספר. נדירים מאוד היו המקרים שבהם "עברו" שני בני הזוג את כל המבחנים במועד מוקדם יותר.

     

    כן, עשר שנים! עשר שנים של חיזור! האומנם זמן רב מדי הוא זה כשעל הפרק עומדת התקשרות שמִשכה כמשך החיים? כדי להיות למהנדס, לרופא, לפרקליט או ליועץ מחוזי צריך אדם ללמוד עשר שנים: האם סביר אפוא שכדי לרכוש את כל הידע הנחוץ כדי להיות לבעל יידרש לו זמן מועט מזה? הרי זה בלתי סביר בעליל, ואין זאת אלא שבעניין זה של התמשכות העיון בטרם חתונה, הצדק דווקא עם הקיקנדונאים - ואחת היא אם נובע הדבר מאופיים או מתבונתם. כשאנו רואים שבערים אחרות, הוללות וחמות מזג מזו, יש אנשים המכריזים על חתונה תוך כמה חודשים, לא נותר לנו אלא למשוך בכתפינו ולהזדרז לשלוח את בנינו ואת בנותינו לפנימיותיה של קיקנדון.

     

    במרוצת מחצית המאה האחרונה זכור רק מקרה אחד של נישואים שהוכרזו בתוך שנתיים, ואף נישואים אלה כמעט נגמרו בכי רע! פראנץ ניקלאוסה אהב אפוא את סוזל ון-טריקסה, אך הוא אהב אותה בלא חיפזון, כפי שאוהב אדם כאשר עשר שנים תמימות עומדות בפניו כדי לכבוש את לב אהובתו. פעם בשבוע, בשעה קבועה, בא פראנץ לקחת את סוזל מביתה, והשניים היו מתהלכים להם על גדות נחל הוָאר. פראנץ הקפיד תמיד להביא עמו חכה, ואילו סוזל לא שכחה לקחת את אריג הרקמה שלה, שאצבעותיה היפות התוו עליו את הססגוניים שבפרחים.

     

    מן הדין שנציין כאן שפראנץ היה בחור צעיר בן עשרים ושתיים. פלומה אפרסקית רכה עלתה זה לא כבר על לחייו וקולו אך זה ירד באוקטבה אחת. סוזל מצדה היתה עגלגלה ובהירת שיער. היא היתה בת שבע-עשרה ולא היתה לה שום רתיעה מדיִג, אף שתחביב מוזר בלי ספק הוא זה המאלץ את העוסק בו להתחרות עם דגיגים בתחבולות. אך פראנץ אהב לדוג. העיסוק הזה הלם להפליא את מזגו. הוא היה סבלני ככל שיכול אדם להיות, הוא נהנה לעקוב בעין חולמנית מעט אחר פקק השעם המרטט לו במים, וידע היטב לחכות. וכשככְלות שש שעות של המתנה נכמרו עליו רחמיו של אחד הדגיגים והוא ניאות להילכד בחכתו, היה פראנץ נמלא אושר, אך השכיל לרסן את התרגשותו.

     

    באותו יום ישבו שני המיועדים, או מוטב אולי שנאמר "הזוג המאורס", על גדת הנחל המוריקה. הוואר הצלול שיכשך את מימיו מרחק פסיעות אחדות מתחתם. סוזל השחילה בעצלתיים את המחט לתוך אריג הרקמה שבידיה, ואילו פראנץ הסיע מוכנית את חכתו משמאל לימין, ואז הניח לה להיסחף עם הזרם מימין לשמאל. הדגיגים התוו מעגלים גחמניים מסביב לפקק השעם, בעוד הפיתיון מיטלטל לו לריק מתחת לפני המים. מפקידה לפקידה אמר פראנץ: "אני חושב שתפסתי משהו, סוזל," מבלי לשאת כהוא זה את מבטו לעבר הנערה.

     

    "אתה חושב, פראנץ?" השיבה סוזל, שזנחה לרגע את מלאכת הרקמה וסקרה את חכתו של ארוסה במבט נרגש.

    "בעצם לא," תיקן פראנץ. "לרגע היה נדמה לי שאני מרגיש משהו. אבל כנראה טעיתי."

    "בסוף תתפוס, פראנץ," השיבה סוזל בקולה הצלול והענוג. "רק אל תשכח לסובב בזמן. אתה תמיד מאחר בכמה שניות, והדג מספיק לברוח."

    "את רוצה להחזיק את החכה שלי, סוזל?"

    "בחפץ לב, פראנץ."

    "אז תני לי את הרקמה שלך. נראה אם ברקמה אני מוכשר יותר מאשר בדיג."

    הנערה נטלה את החכה ביד רועדת בעוד העלם נועץ את המחט בנקבי האריג. ובמשך שעות ארוכות הוסיפו השניים להחליף מילים ענוגות, ולבם פירפר כל אימת שהשעם רטט על המים. הו! מי ייתן ולא ישכחו לעולם את שעות הקסם הללו, עת כרו יחד אוזן לשכשוך המתוק של מי הנחל!

    אך היום הלך והעריב, השמש נטתה כבר לשקוע, וחרף כל כישרונם של סוזל ושל פראנץ, "שום דבר לא נתפס בחכה". הדגיגים לא גילו התחשבות הפעם: הם צחקו לזוג האוהבים, שהיה תם מכדי לנטור להם על כך.

    "בפעם הבאה יהיה לנו יותר מזל, פראנץ," אמרה סוזל, בעת שהדייג הצעיר השיב אל לוח העץ את פיתיונו החף עדיין מכל נשיכה.

    "צריך לקוות, סוזל," השיב פראנץ.

     

    אחר כך עשו השניים את דרכם הביתה. הם צעדו זה לצד זה בלא לומר מילה, שתקנים ממש כצל דמותם ההולך ומתארך לנגד עיניהם. גבוהה-גבוהה נראתה סוזל תחת קרני השקיעה האלכסוניות. רזה-רזה נראה פראנץ, כמו החכה הארוכה שהחזיק בידו.

    לבסוף הגיעו לפתח ביתו של ראש העיר. קווצות-קווצות הקיף האזוב את המרצפות המבהיקות, אך איש לא העלה על דעתו לעוקרן, כי הן ריפדו היטב את הרחוב והחרישו את קול הצעדים.

    כשעמדה הדלת להיפתח, מצא פראנץ כי מן הדין שיאמר לארוסתו:

    "את יודעת, סוזל, היום הגדול מתקרב."

    "כן, פראנץ. הוא מתקרב!" השיבה הנערה והשפילה את עפעפיה.

    "כן," אמר פראנץ, "תוך חמש או שש שנים..."

    "להתראות, פראנץ," אמרה סוזל.

    "להתראות, סוזל," אמר פראנץ.

    ולאחר שנסגרה הדלת, סב הבחור על עקביו ועשה את דרכו בצעד קצוב ושקט אל עבר בית היועץ ניקלאוסה.

     

    מתוך "חזיון התעתועים של דוקטור אוקס", תרגם לעברית: דורי מנור, הוצאת "אחוזת בית" 

     

    ז'ול גבּריאל ורן נולד ב-1828 בעיר נאנְט שבצרפת. אביו, פּייר, היה עורך דין, ואימו, סופי אלוֹט, היתה בת למשפחה של בוני אוניות ורבי חובלים. אביו של ורן ייעד לו קריירה של עורך דין, אך ורן מיאן לעשות דבר מלבד לכתוב. ב-1848 הוא עבר להתגורר בפריז, להלכה כדי ללמוד משפטים ולמעשה כדי לקדם את הקריירה הספרותית שלו.

     

    בפריז הוא פגש את ויקטור הוגו ואלכסנדר דומא, שעודדו אותו לכתוב רומנים היסטוריים, סוּגה ספרותית פופולרית באותה

    עת; אולם ורן תיעב את סוגת הרומן ההיסטורי והחל לחבר מאמרים, סיפורים קצרים ומחזות. אחד ממחזותיו, הקנים הרצוצים, הועלה על הבמה ב-1850. באותה השנה גילה אביו של ורן כי בנו נטש את לימודי המשפטים. בעקבות זאת הפסיק האב לשלם לו את קצבת המחייה שלו, וורן נאלץ להתפרנס ממכירת סיפוריו.

     

    שנים רבות המשיך ורן לכתוב בלי לקצור הצלחה עד שב-1863 כתב את הספר חמישה שבועות בכדור פורח, הראשון בסדרה מצליחה של שישים ושלושה סיפורי הרפתקאות ופנטזיה. בתחילה דחו בתי ההוצאה לאור את הסיפור בנימוק שהוא מדעי מדי ואינו מלהיב והרפתקני דיו, אבל לבסוף נמצאה לפרסומו הוצאה שהתמחתה בספרי ילדים. הסיפור תורגם ללשונות רבות וורן נהפך בן-לילה לאדם עשיר ומפורסם.

     

    ורן נמשך לתגליות ולתיאוריות המדעיות החדשות על כדור הארץ וגילה בהן עניין רב. יצירותיו השונות - ובהן מסע אל בטן האדמה (1864), אל הירח (1865), 20 אלף מייל מתחת לפני המים (1870) ומסביב לעולם בשמונים יום (1873) - משקפות את תשוקתו זו, והן זיכו אותו בתואר אבי ספרות המדע הבדיוני המודרני.

     

    כיום נחשבים כל כתביו של ורן - מחזותיו, סיפוריו הקצרים וספרי המדע הבדיוני שלו - לקלאסיקה עולמית מן המדרגה הראשונה, והם מאוגדים בכרכים מהודרים ובמהדורות רבות. ורן נפטר בעשרים וארבעה במארס 1905 בעיר אַמְיֶין.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "פגישת האוהבים למרחקים ארוכים"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    עטיפת הספר
    חזיון תעתועים: משל על חולשות האנוש
    עטיפת הספר
    ורן: קלאסיקה עולמית
    7 לילות
    מומלצים