ילדה בת 12 מחכה ושואלת: איפה אמא?

"למה נתתי לה להיות באוטובוס", שאלה בדמעות אשה צעירה, שאיבדה את עשתונותיה, הרימה כסא באוויר, והטיחה אותו בזעם ברצפה. היא הסבירה שאחותה הקטנה כנראה נרצחה בפיגוע הכפול. זה היה רק אחד המחזות קורעי הלב שנראו ליד מרכז המידע, שנפתח אחר הצהריים (יום ג') בבית החולים סורוקה בבאר שבע.

ישראל, תושב העיר, הגיע למקום באופניים. "אמא שלי, שרה, יצאה מהבית לקניות בשעה 12:00, ומאז לא חזרה. היא לא מופיעה בשום רשימה ואני יושב כאן ומחכה לה".

ליד ישראל ישבו משפחות רבות שהמתינו לשמוע את הבשורה - האם בני משפחותיהם נמצאים ברשימות הפצועים, או שנמצאים ברשימות שיוכנו יותר מאוחר, רשימות ההרוגים. ילדה בת 12 הגיעה למקום ואחזה בתמונת אמהּ. היא ניגשה בדמעות לעובדת סוציאלית, וניסתה לברר האם היא יודעת משהו על האם. בכל כמה דקות הגיעה למקום עובדת סוציאלית, ובני המשפחות סבבו סביבה, מקווים לטוב. מוכנים לרע מכל.

מירי, ששמו של אחיה הגדול לא הופיע ברשימת הפצועים, פרצה בבכי באולם ההמתנה. אחיה, שעמד לצידה, ניסה להרגיע אותה, אבל נדמה היה שהם כמעט השלימו עם כך שהאח הגדול, בן ה-28, שעמד להתחתן בקרוב, אינו בין החיים.

אחד האחים במשפחה טען כי הכתובת הייתה על הקיר. "יש פה ערבים שמסתובבים פה, ותמיד פחדנו שיום אחד יהיה פה פיגוע".

העובדות הסוציאליות עברו כל העת בין בני המשפחות שהגיעו, וביקשו להכין תיאור מפורט של יקיריהם הנעדרים. "מה הוא לבש הבוקר? איך הוא נראה? האם היו איתו חפצים?", שאלה עובדת סוציאלית אשה צעירה, שלא הפסיקה לבכות.

"רגע קשה, שאזכור כל חיי"

באחת המחלקות מאושפזת מנבר ברוך, בת 25, תושבת באר-שבע. "הייתי בדרך הביתה מקניות. חזרתי בקו 12 כמו בכל יום. היו באוטובוס המון אנשים. חלק עמדו. ישבתי באמצע. פתאום ראיתי כדור אש בוער. זה היה פיצוץ באוטובוס הסמוך בקו 7. אנשים צעקו 'פיגוע, פיגוע' וביקשו מהנהג לפתוח את הדלת. הוא נסע כמה מטרים ועצר".

מנבר, שנפצעה באורח קל מרסיס בגבה, עלתה לארץ לפני 12 שנה מאתיופיה במסגרת מבצע שלמה. "הייתי בטוחה כאן באוטובוסים. אף פעם לא חשבתי שיקרה פיגוע, דווקא כאן בבאר שבע. זה היה רגע קשה מאוד, שאזכור כל החיים שלי".

במחלקת כירורגית ילדים אושפז בוריס מלוגה, בן 12, שאמור היה להתחיל ללמוד בכיתה ז' בבית הספר מקיף ה' בעיר. "הייתי בקו 12 עם אחותי הגדולה, אולגה (15). שמענו פיצוץ גדול. בהתחלה הנהג צעק שמדובר במנוע של אוטובוס צמוד שהתפוצץ. היתה היסטריה באוטובוס שלנו, ואנשים ביקשו שיפתח את הדלת. כאשר נפתחה הדלת, ברחנו אני ואחותי החוצה, ואז התעלפתי".

"רוצה לחזור לבית הספר"

ליד מיטתו של בוריס קופסת פלסטיק ובה כדורית קטנה מברזל, שהוצאה מבטנו. "הגולה נכנסה לי לבטן, אבל הוציאו אותה בניתוח שעברתי. עכשיו אני מרגיש יותר טוב. גם אחותי, שעדיין נמצאת בבדיקות בחדר המיון, מרגישה טוב יותר".

אלכס ויסוקסקי, 14, שהחל אתמול את לימודיו בכיתה ט' בבית הספר הטכני של חיל האוויר בבאר שבע, נסע בקו 7 בדרכו הביתה. "עליתי לאוטובוס ולא ראיתי דבר חשוד. ברמזור לפני בניין העירייה הרגשתי פתאום חבטה בעורף, וחשבתי שמישהו הרביץ לי. פתאום ראיתי עשן, שמעתי צרחות, ואנשים התחילו לברוח מהאוטובוס. הכל התבלבל לי מול העיניים".

אלכס, שנמצא עדיין בחדר המיון בבית החולים סורוקה, סובל מכוויות בידיו ומכאבים בגב: "אני מקווה שאני אוכל לחזור לבית הספר, אבל האמת היא שאני די מפחד עכשיו לנסוע באוטובוסים. ייקח לי קצת זמן להתאושש". 

השכול חוזר למשפחת דיקשטיין

מפקד זק"א באר שבע, משה דיקשטיין, שפיקד היום על עשרות המתנדבים שאספו את חלקי הגופות בפיגוע בעיר, מצא את עצמו לרגע נזכר בשכול האישי שלו. לפני שנתיים איבד שלושה בני משפחה בפיגוע ירי.

"הפיגוע היום תפס אותי בבית בדרך להכשרת מטבח בישוב לבנה", סיפר דיקשטיין ל- ynet דקות ספורות לאחר ששב לביתו לאחר סיום הטיפול בפיגוע, "אמנם לא חווינו לשמחתי מעולם אירוע כה קשה בעיר, אבל הצוותים היו ערוכים מאירועים בעפולה ובירושלים למקרה שכזה. מיד גם הגיעו מתנדבים מקריית מלאכי, אשדוד, ירוחם ודימונה וסייעו לנו".

דיקשטיין, שהגיע מהראשונים לזירת האירוע סיפר כי המראות שראה באוטובוס בקו 7 היו "איומים וקשים". הוא הצליח לחלץ 2 פצועות אך גם ראה את גופותיהם של שתי נשים, להן כבר לא היה יכול להועיל. "אמנם מתוכוננים למקרה שיקרה אירוע כזה בעיר, אבל שאתה נמצא בשטח ורואה את המראות, אין מה להשוות".

לפני כשנתיים איבד דיקשטיין, את אחיו יעקב יוסף, אשתו חני והבן שוב-אל, אז בן 9, בפיגוע ירי בצומת זיס. "בהתחלה", הודה, "פעלתי כמו רובוט, אבל היו שלבים, בעיקר שהמתנו בזירת האירוע, שאנשי החבלה טיפלו במקום ולנו היו כמה רגעי מנוחה, חשבתי פשוט על בני המשפחה שלי, פתאום שכול נוגע בשכול, כל הכאב על האובדן הפרטי שלי כאילו חזר אלי".