האם הגולשים מחליפים את מבקרי התרבות?
גולשים רבים לא מהססים לפרסם את חוות דעתם הבלתי מתפשרת על סרטים, תוכניות טלוויזיה ואלבומים בפורומים ובאתרי הביקורות. פעם מבקרי התרבות אמרו את שלהם, והקהל יישר קו (לעיתים). כעת, כאשר גם הקהל יכול לבקר, הגולשים קובעים את הטון, וכוחם של המבקרים נחלש. שניצר, מאחוריך
פעם הכל היה ברור. מוצר תרבות חדש בא לעולם ומיד נשלח בעקבותיו מבקר עוטה ארשת חשיבות עצמית, כדי להנפיק לתקשורת חוות דעת מלומדת. עם עיתון אחד גדול, טלוויזיה אחת קטנה ומעט מדי תחנות רדיו, הסתפקנו בארבעה-חמישה מבקרים מרכזיים, שדעתם הייתה לדעתנו, מנחמן אינגבר ליוסי חרסונסקי וממאיר שניצר להדה בושס.
ואז הגיע האינטרנט, וכהרגלו טרף את כל הקלפים. "כל אחד רוצה להיות זמר", שרו אריק איינשטיין ושלום חנוך, "אם לא זמר אז שחקן, אם לא שחקן אז ליצן, אם לא ליצן אז מבקר". ובאמת, מאז שנכנסה הרשת לחיינו, דומה כי כל מה שצריך כדי להפוך למבקר מדופלם הוא מקלדת. לא משנה אם למדת קולנוע או אם אינך יכול לציין את כל המאורעות החשובים בהיסטוריה של הרוק - המסך סופג הכל, בין אם מדובר בביקורות מעמיקות או בהודעות חסרות תוכן הזועקות: "גדול!!!1!".
הימים הראשונים
ביקורת תרבות קיימת פחות או יותר מתחילת ימי האינטרנט הישראלי. בשנים 96-95' צצו מספר אתרים כמו ארטיק, מגנט ויעל מבקרת בקולנוע, בהם כתבו חובבי טלוויזיה, קולנוע ומוזיקה. במקביל הועלתה הגירסה הראשונה של IOL. אז עוד לא היה מדובר ממש באתר, אלא בשירות בתשלום, אליו היה צריך להתחבר עם תוכנה מיוחדת. שם, בין כתבות מעיתון הארץ וחדרי צ'טים, היה אפשר גם לכתוב בפורומים שעסקו, בין השאר, בתרבות.
כש-IOL שינה כיוון והפך לפורטל, הוא הקים את מערכת הפורומים הראשונה בארץ, שאפשרה לכל גרפומן עם מודם להביע את דעתו על הסרט שראה אמש בקולנוע, או הדיסק החדש שהונח על המדפים בחנות הדיסקים הקרובה למקום מגוריו. היום, כמעט עשור לאחר-מכן, כל פורטל שמכבד את עצמו (וגם כאלה שפחות) מחזיק במערכת פורומים ענפה עם שלל נושאים, כשפורומים בתחום התרבות תמיד מקבלים מקום של כבוד.
בימים ההם, אם להיות קצת נוסטלגיים, היה מדובר בעיקר בשיח פנימי של קהילת חובבים, כשחובבי התרבות כתבו עבור עצמם ועבור אחרים השותפים לתחביבם. אז, אף אחד לא האמין עדיין שמישהו מהתעשייה הרלוונטית יתעניין במה חושב דוד מפתח-תקווה על הפרק האחרון של סיינפלד.
כתבו עליו בפורום הרבה דברים
ובכל זאת, יש הטוענים שאת תחילת השינוי סימן פורום טלוויזיה המנוח של IOL, בעיקר מכיוון שהתהדר בשורה של כותבים אינטליגנטים, שנונים וכנראה מספיק מוכשרים כדי שאנשי התקשורת יעיפו בו מבט מדי פעם כדי לקלוט את הלך הרוח של הציבור. ובאמת, ככל שתרבות הפורומים באינטרנט התפתחה, כך גדלה ההכרה שכותבי הפורומים הם סוג של מובילי דעת קהל, כאלה שהחברים שואלים אותם לאיזה סרט כדאי ללכת ועל איזה דיסק חדש הם ממליצים.
בפורום מוזיקה ישראלית של Ynet, אותו אני מנהל מזה שלוש וחצי שנים, התגבשה עם הזמן קבוצת חובבי מוזיקה דעתניים, שפירסמו ביקורות על הופעות שראו ועל דיסקים ששמעו. בהדרגה, התברר שהרבה עיניים מהתעשייה החלו לעקוב אחר הנעשה בפורום. יותר מכך, אמנים ואנשי חברות תקליטים לא רק קראו את מה שהיה לחבר'ה לומר, אלא גם הגיבו מדי פעם ולעתים אף ניהלו דיון של ממש עם הגולשים, בשאלות כמו "למה הופעות מתחילות בשעות כל-כך מאוחרות?" או "למה כרטיס להופעה של אהוד בנאי עולה 120 ש"ח?".
הקהל הוא המבקר?
משרדי הפקה הבינו שקהל היעד שלהם, אותם מעטים שמשקיעים בעקביות את כספם במוזיקה ישראלית, נמצא ממש מתחת לאפם והחלו ליזום שיתופי פעולה שונים עם הפורום. במקביל, חברות התקליטים עצמן החלו לשלוח עותקי פרומו של דיסקים חדשים, כדי שיחולקו לכותבי הפורום הנבחרים, במטרה שאלה יפרסמו עליהם ביקורות. גם אמנים מצ'פרים את הגולשים בהזמנות להופעותיהם, ולא פעם ניכר שהפידבקים שקיבלו לאחר מכן בפורום הביאו לשינויים שונים בהופעות. יכול להיות שהגענו למצב אוטופי, שבו הקהל הוא המבקר?
צבי גורן (60), שמנהל את פורום התיאטרון של Ynet, ממהר לצנן את התלהבותי. "נכון, בתעשייה קוראים את הנעשה בפורומים", אומר גורן, בעל עבר עשיר בתקשורת, ביקורת תרבות ואפילו במשחק. "יש כאלה שמודים בזה בגלוי ויש כאלה שמתחבאים. אבל תהיה בטוח שאף תיאטרון לא יסלק שחקן מתפקידו אם לא החמיאו לו בפורום, בדיוק כמו ששום תיאטרון לא יוריד הצגה כי המבקרים לא אהבו אותה. הפורום יוצר שיח בנושא ומגע בין התיאטרון והעוסקים בו לקהל, אבל בניגוד לתחום של מוזיקת רוק, בתיאטרון הקהל הוא הרבה יותר פסיבי, הוא אינו משתתף של ממש באקט ההצגה. מהסיבה הזו גם אינטראקציה בין האמנים לקהל שלהם תהיה שונה וקטנה יותר".
יש לך בעיה שגולשים אנונימיים מפרסמים ביקורות, בניגוד למבקרים מדופלמים עם תואר בתיאטרון?
"לי זה לא מפריע. הקהל שהולך לתיאטרון הוא לא בהכרח קהל של מקצוענים, אבל יש לו דעות. הוא הרי זה שמשלם את מחיר הכרטיס ומוחא כפיים בסוף ההצגה. מותר לו לכעוס, להתרגז, להיפגע ולחשוב כך או אחרת. לגיטימי שהוא יביע את דעתו באינטרנט. ככל שהדעות האלו יהיו מנומקות, גדל הסיכוי שהדברים יתקבלו בהבנה על ידי המבוקרים.
ויש גם אינטרסנטים? אנשים מהתעשייה שמתחזים לכותבים "רגילים"?
"בהחלט. לא תמיד אפשר לדעת מי מתחבא מאחורי הניק, אבל בכל זאת מצליחים לא פעם לעלות עליהם. יש כאלה שמנסים לקדם את עצמם על ידי פרסום הודעות מפרגנות, וגם יש כאלה שמשתמשים בבמה הזאת כדי לסגור חשבונות. אני נוטה למחוק הודעות השמצה ומשתדל להישאר מחוץ לסערות שמתרחשות בפורום שלי מדי פעם, אבל לפעמים גם אותי מצליחים לגרור לוויכוחים".
השרת עיוור, הדג רואה
כל מי שכתב אי פעם בפורום כלשהו, מודע לאחת הבעיות המרכזיות של המדיה הזו - דחיקת הודעות. אתה יושב במשך שעות על הודעת ביקורת, כותב ומוחק, מסגנן ומתקן ולבסוף מפרסם, אבל אם עשית את זה בפורום פעיל במיוחד, בהחלט ייתכן שתוך מספר שעות זעום בלבד, יידחק האפוס התורן שלך אל מעבר להרי האופל, כלומר שני עמודים אחורה. אבל גם לבעיה הזו יש פתרון, ומי שרוצה להימנע מהתסכול הדחוק הזה, אולי ירגיש נוח יותר לפרסם את דברו באתרי ביקורת תרבות עצמאיים. גם כאן לא צריך להיות מבקר מדופלם ונדרשת רק יכולת כתיבה סבירה.
עידו ישעיהו בן ה-25, מנהל את אתר ביקורות המוזיקה "השרת העיוור". שלא במקרה, גם הוא התחיל בפורומים, במקרה שלו, בפורום מוזיקה באתר נענע. "השרת" שם לו למטרה לפרסם ביקורת דיסק אחת ביום, וישעיהו מספר שעם כמות הביקורות שמחכה בתיבת האי-מייל שלו, היה ניתן גם להגביר את הקצב הזה.
"יש אצלנו כיום יותר מאלף ביקורות", אומר ישעיהו, "האתר הפך לחלק דומיננטי מנוף האינטרנט הישראלי, הוא חושף הרבה חומרים אלטרנטיביים שלא היינו שומעים עליהם בדרכים אחרות. לאחרונה חברות תקליטים התחילו לשלוח לנו עותקי פרומו, כולל אפילו חברות מחו"ל. בסך הכל זה משתלם להם. על "ביל וסבסטיאן", למשל, יש באתר כמות מסחרית של ביקורות, פשוט כי הלייבל שלהם דאג לשלוח לנו דיסקים".
והעובדה שחברת התקליטים שולחת לך דיסקים לא מקשה על כתיבת ביקורת שלילית במקרה הצורך?
"כשמגיע דיסק פרומו זה באמת עניין יותר רגיש, ומשתדלים לא להשתלח ולא להיות מגעילים, אבל לא אחשוב פעמיים אם לפרסם ביקורת קטלנית. חשוב לי שהיא תהיה הוגנת. אנשים ישבו ויצרו, וצריך לתת להם לפחות את הכבוד המינימלי על כך. במקרה שכותב שולח לנו ביקורת קטלנית, אנחנו לא מצנזרים אותו, אבל מעירים לו על כך והוא מקבל פידבקים שליליים גם מעוד גולשים. אין ספק שלהרבה כותבים זה כיף לקטול, אבל אפשר לתת ביקורת שלילית גם תוך שמירה הולמת על הכבוד.
יש שאיפה שהפעלת האתר תשמש לך כמקפצה לכתיבת ביקורת תרבות במקומות ממוסדים יותר? בתקשורת הרשמית?
"מאד חשוב לי שהאתר יצליח, אבל אני לא רואה בו מקפצה. העתיד שלי אינו בכתיבת ביקורות. המחויבות להגיש טקסט לעורך מוציאה את הכיף מהכתיבה ואת ההנאה מהמוזיקה. בשבילי זה תחביב, אבל תחביב מאד מתגמל. המעניין הוא שדווקא ההיפך קרה, וכותבים "מקצועיים" תרמו ביקורות לאתר שלנו".
מי שדווקא כן הצליח להכניס רגל לכתיבת ביקורת ממוסדת בעקבות פעילותו באתר עצמאי הוא דורון פישלר בן ה-27 מחיפה. פישלר מפעיל כבר ש לוש וחצי שנים את אתר ביקורות הקולנוע "עין הדג", ולאחרונה החל לפרסם ביקורות על סרטים במגזין טיים-אאוט.
"נכון, האתר נתן לי את האפשרות להיכנס לכתוב במגזין, והיו אצלנו עוד מקרים כאלו, אבל זה לא החזון", סיפר פישלר. "הקמנו את האתר בתקופה שלא היה ברשת הישראלית מקום לדבר בו על סרטים, אפילו לא פורומים פעילים וטובים בנושא, ורצינו ליצור מקום כזה. המטרה השנייה שלנו הייתה להוות אלטרנטיבה למבקרי הקולנוע של העיתונות, שהם פושעים נגד המקצוע".
פושעים? לא הגזמת?
"לא. רוב המבקרים, אז וגם היום, מתייחסים רק לסוג מסוים של סרטים – האיכותיים יותר. כל מה שלא נכנס לנישה הזו, למשל סרטי אקשן, פעלולים וקומדיות נמוכות, מקבל התייחסות מזלזלת אוטומטית. כל סרט אקשן שמבקרת דבורית שרגל ברייטינג יקבל כוכב אחד. מבקרים לא מבינים שגם בז'אנר כמו סרטי אקשן יש טוב ויש רע, ופוסלים ז'אנרים שלמים.
"כשביקורת מורכבת רק משפיטת סרט על פי 'האם הוא מצטט את גודאר' - מדובר בסטנדרטים שלא אומרים לרוב האנשים כלום. מה לעשות, רוב האנשים לא סיימו תואר בלימודי קולנוע והקריטריונים של המבקרים המקצועיים לא רלוונטיים לגביהם. חוץ מזה, המבקרים יתנו לך חופשי ספויילרים - יגלו לך את סוף הסרט בלי לחשוב בכלל. לא סתם המוטו של האתר הוא 'ביקורות קולנוע לאנשים שלא סובלים ביקורות קולנוע'".
אז איך זה שעברת את הקווים לצד של האויב?
"גם בביקורות ב'טיים-אאוט' אני משמר את הגישה שלי לכתיבה על סרטים. אני מודה שאני לא מעריץ גדול של קולנוע איכותי, אבל אני לא פוסל עקרונית כלום. בעין הדג אנחנו מפרסמים ביקורות של כל אחד, ובלבד שהן יהיו כתובות ברמה גבוהה. כמו כן, אנחנו משתדלים שיהיה בביקורת קצת הומור. אצלנו לא באים לנתח סרטים ולא לנסות לחנך את הציבור. פשוט רוצים לספר אם הסרט טוב או לא. אנחנו גם לא מדרגים עם כוכבים, כי דירוג כזה הופך להיות העיקר בביקורת, השורה התחתונה שלה, ואנחנו רוצים שאצלנו העיקר יהיו הדיונים שמתפתחים בעקבותיה. היו אצלנו דיונים שעברו את סף אלף התגובות".
והשפעה על התעשייה יש לכם? אם לא ריצ'רד גיר, אז לפחות דובר קוסאשווילי?
"הייתה פעם שפגשתי במאי סרטים, שהתלונן על ביקורת שלילית שהתפרסמה על סרט שלו, אבל לצערי אני לא יכול להגיד שאנשים בתעשייה משנים דברים בגלל משהו שנכתב באתר. מצד שני, אני רוצה לחשוב שמכיוון שאצלנו מדובר באנשים שבאמת איכפת להם מהנושא, אז יש לזה השפעה כלשהי, לדעתי יותר בנושא הנורמות של צפייה בסרטים. בארץ, לדוגמה, איכות ההקרנה היא נוראית, ואנחנו מנסים לעורר עניין ציבורי לנושא".
הכל אנשים
ברק דיקמן מאתר הטלוויזיה "המסך המפוצל" דווקא לא מרגיש שיש לו ולחבריו השפעה של ממש על התעשייה. "האתר היה יכול לתת לנו עמדת כוח אם היו מתייחסים אליו בתעשייה, אבל אני לא רואה את זה קורה", הוא אומר, "חבל, כי אני מאמין שנכתבים באתר הרבה דברים שהיה כדאי שאנשי התעשייה ישמעו. פה ושם אני מקבל תגובות של אנשים שעובדים בטלוויזיה, אבל לא יותר".
האתר הוקם לפני כשלוש שנים על ידי דיקמן ושגיא אישה, שנפגשו, כמתבקש, בפורום טלוויזיה של נענע. "המסך המפוצל מכיל ביקורות על תוכניות טלוויזיה, סיקור תופעות ופרויקטים מיוחדים. איזור שלם מוקדש לסדרה באפי ויש מדור שמנתח פרקים של סיינפלד. "אני מאמין שמי שיש לו מה להגיד ושדעתו מספיק מעניינת - צריך לקבל במה", אומר דיקמן, "היום זו לא בעיה, כי באינטרנט יש המון מרחב פעולה. כל אחד יכול לכתוב אצלנו, כל עוד הוא יודע לכתוב בצורה מעניינת. כשמגיעים חומרים שאינם טובים מספיק - אני לא מהסס לפסול אותם".
גם אם ארז טל לא מתייעץ באתר לפני שהוא מכין פורמטים חדשים, דיקמן מתנחם בכך שלפחות המקימים הצליחו ליצור קהילה של חובבים, שהעבירה את היכרותה גם לעולם האמיתי. לפני שנה הם ארגנו מפגש, שאליו הגיעו יותר ממאה איש, ומאז הם נפגשים מדי שבוע, בקבוצות של כמה עשרות אנשים. מה שהם עושים במפגשים האלה, אם לא ניחשתם, זה לראות טלוויזיה.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
