השירים שלו
אסופת היצירות של חיים גורי, שרואה אור בימים אלה, היא ספר נדיר שצריך להצטרף לספרייה שלכם. ובצד השלילי: יוצרי הקמפיין לרכבת ישראל בטוחים שרק עברית מאונגלזת היא הדרך הנכונה למכור לנו מוצר
"אני מלחמת אזרחים", חיים גורי
זו מלאכה שניכרת בה רק האהבה, ורק מתוך אהבה אני כותבת. זו לא ביקורת, זה דיווח על התרגשות מחודשת.
דני הורוביץ ערך ובנו כלב תרם מאוסף האמנות הישראלית שלו, וביחד יצרו ספר שנדיר למצאו כמותו אצלנו: מין רטרוספקטיבה של חיים גורי. מעל ומעבר לזמן אספו מתוך יצירתו שירים וקטעי פרוזה קצרים, זכרונות ומעט ראיונות, דברים שכתב לידיעת הרבים בעיתון ודברים שכתב לעצמו ואחר כך היו לנחלת הציבור, באלכימיה המשונה הזאת שתחילתה ביוצר בודד אצל המכתבה שלו וסופה בהמונים ששרים שיר אחד שהופך לדימוי המרכזי של ארוע מרכזי בחיים. אבל דווקא לא בזה הייתי רוצה לפתוח, אם כי "הרעות" ודאי נמצא כאן. לא בהתחלה, כי לא הסדר הכרונולוגי חשוב בספר הזה, להיפך: חשובים ההקשרים, וחשובה עוד יותר הערבוביה שמציגה נכונה את יצירתו של גורי – תמיד רלוונטית, תמיד עכשווית לגמרי.
אז נתחיל ב"מלחמת אזרחים", השיר שהשאיל את שמו לספר:
"אני מלחמת אזרחים
ומחציתי יורה את אחרוניה
אל קירות המנוצחים.
בית דין שדה, העובד במשמרות,
ושם אורות לא דועכים.
ושם הצודקים יורים ביתר הצודקים.
ואחר כך בא שקט
מצורף מעייפות וחשכות ותרמילים ריקים.
אני לילה בעיר פרזות
לכל דכפין.
אם תרצו, זה מה שנשאר בחלוף השנים. רק צעירים מאוד – כפי שהיה גורי בעת שכתב את שיר הרעות – יכולים להאחז בעוצמה שכזאת ביפי הבלורית, מבלי לחשוב על החיים. עייף, לא מנוחם, שבע מלחמות: גם בשיר הזה הוא יודע היטב ללכוד את רוח הזמן הרעה, לתחום אותה בחופן פנינים מאוצר הלשון המרהיבה שלו, ולהגיע לדימוי קונקרטי קשה ומדוייק כל כך. בעיני, זוהי מומחיותו השירית. לעולם אין הקורא בשיר של גורי יוצא ממנו בתחושה שאין שם קרקע מתחת לרגליו, או שהשיר בלתי נגיש בעליל, או שאי אפשר להבינו באשר הוא שיר.
משוררי העת הזאת לא מתנאים בהיותם קומוניקטיביים. להיפך: מיטב השיר, כך סבורים הם והאקדמאים הממונים על טיפוחם, הוא רז שלא נפענח לעולם. ובכן, אפשר בהחלט שיהיה אחרת, ושיהיה נוגע, ושיהיה אהוב מאוד. הנה עוד אחד, כי אני לא מתאפקת. שמו "ירושה"
האיל בא אחרון.
ולא ידע אברהם כי הוא
משיב על שאלת הילד,
ראשית אונו בעת יומו ערב.
נשא ראשו השב.
בראותו כי לא חלם חלום
והמלאך ניצב –
נשרה המאכלת מידיו.
הילד שהותר מאסוריו ראה את גב אביו.
יצחק, כמסופר, לא הועלה קורבן.
הוא חי ימים רבים,
ראה בטוב, עד אור עיניו כהה.
אבל את השעה ההיא הוריש לצאצאיו.
הם נולדים
ומאכלת בליבם.
ואני נודדת איתו בין המלחמות הציבוריות והמלחמות האישיות שלו, ומתאהבת מחדש בקטעי השירה מתוך "הספר המשוגע", ובעיניו הטובות ובדבר הגדול והחשוב שגורי תמיד ידע כמשורר – עד כמה מוגבלת יכולתו של הכותב לכלוא במילותיו רגשות גדולים ולתת להם מבע חדש. מתוך המגבלה הזאת, שאי אפשר להיות משורר טוב מבלי להכיר בה בענווה, כתב תמיד, ותמיד תוכלו למצוא אצלו נוכחות חזקה של רבדי-לשון עמוקים, נכונות לשחק בחריזה ובמצלול בלי בושה ובלי חשש מפני מה-יגידו, כי אלה הם הכלים הראשוניים והבסיסיים של שירה, ועדיין יש בכוחם להסיע דימוי מן הנייר אל הלב ולהשאיר אותו שם, שורה אחרי שורה בעל פה.
ההתכתבות בין רישומים של אמנים צעירים ברובם, חלקם מוכרים חלקם פחות, תורמת לתחושת העל-זמניות שאופפת את מי שקורא את השירים, אפילו כסדרם: זה לא שגורי ניצב מעל לזמן או מתכחש לו בכתיבה. להיפך, הוא דווקא קשוב תמיד ונאמן גם לזמן וגם לזכרון, וכך לעולם לא תמצאו אצלו נוסטלגיה מזוייפת או מתייפיפת, וגם במלים שחוקות לכאורה יש ראשוניות – בשמחה כמו בכאב, בשיטוט בתחנה המרכזית כמו במסע הארוך של גורי להתוודעות עם שארית הפליטה אחרי השואה. כן, אפילו כשזה "היה היה פנס בודד בקצה שכונה". כשקוראים את גורי, ברור לחלוטין שהוא אכן היה שם, ומבטו של הבוגר רווי בחיבה ובחמלה ל"ילדותנו הקטנה", בלי שום צורך להפוך אותה לגן עדן אבוד.
מתוך האהבה, הייתי רוצה לראות את הספר הזה גר בכל בית שהישראליות והלשון העברית יקרים לו, שההיסטוריה המסוכסכת שלנו היא עדיין חלק מסדר היום המחשבתי שלו, ועדיין לא נבהלים בו מדבר-שיר.
"אני מלחמת אזרחים", חיים גורי. הוצאת דניאלה די נור, הקיבוץ המאוחד ומוסד ביאליק, 327 עמודים
פרסומת לרכבת ישראל
נתחיל בכך שאני דוקא מאוד אוהבת את רכבת ישראל, במיוחד הקווים המחברים בין הצפון למרכז, שהם האופציה השפויה למסע בארץ פקוקה ומפוייחת, לחה ולא נוחה, ארץ של כבישים זועמים ונהגים זועמים עוד יותר, שבהם נדמה שכל מסע הוא הזמנה לרולטת-מוות. ברכבת דווקא נעים, דווקא נקי מאד ונוח ביותר, למעט הבקרים של ימי א' העמוסים חיילים. והכי מקסים: רכבת ישראל, בניגוד למצופה וכהפתעה נעימה, באמת שומרת על לוח זמנים קפדני והדוק.
אלא שתמיד יש דרך לפגוע בצרכן המרוצה ולהעליב אותו, ורכבת ישראל מצאה לעצמה מסילות היישר אל מאגר הזעם האזרחי שלי, והיא עושה את זה בפרסומות החדשות שלה, טלוויזיה ורדיו כאחד, בהן מנסים למכור לי אותו באמצעות דמותו המוטרפת של בוקר דובר עברית במבטא פסבדו-טקסני מחריד, כאילו זו דמות ההזדהות שבגללה אני אמורה לבחור ברכבת על פני הסוס.
מה הם חשובים לעצמם שם, בהנהלת הרכבת? שכיוון שאנחנו מתנייעים בה בין הפרובינציה למרכז ולהיפך, זה הופך את כולנו לפרובינציאלים? שרק עברית מאונגלזת היא הדרך הנכונה למכור לנו מוצר? שהרכבת תהפוך אטרקטיבית יותר בעינינו אם תהיה לה הילה מזוייפת של מוצר מחו"ל? מה עולה בדעתם כשהם מתבוננים ביצירה הזאת שהופקה עבורם, שבעלי מכוניות מזהים את עצמם בדמותו של הבוקר המסוקס או אולי בדמותו של הסוס?
צריך, אני שומעת את עצמי הוגה מתוך הזעם, חוק שיאסור על מפעלים ממלכתיים לפרסם את עצמם בשפות שאינן עברית – אלא אם כן הפרסומת נעשתה מכלתחילה עבור קהל יעד שאינו דובר עברית. אולי זה מה שהם חושבים על כולנו? שכוח הקנייה שלנו מתרגם את עצמו קודם כל לזר ולנכסף, ואין די חן במקומי ובמוכר להפוך אותנו לצרכנים נאמנים?
הזעם אינו המדריך הנכון לפעולה. כשאני חושבת שאולי אחרים את הרכבת, אני נזכרת בנוחות ובנעימות שלה, ובכך שאני בעצם אוהבת אותה. אבל היא, כך מתברר מן הקמפיין החדש שלה, לא ממש אוהבת את נוסעיה – אחרת לא היתה פונה אליהם כך.
לפנייה לכתב/ת 
חיים גורי. חובה בכל בית
צילום: יורם אשהיים
רכבת ישראל. לא אוהבים את הנוסעים?
מומלצים
