שתף קטע נבחר

תסתכלו עליהם ותראו אותנו

מה הטעם להציץ לאנשים שיודעים שמציצים להם, מה זה אומר עלינו, והכי חשוב - יש כוסיות? הספר "מתים להתפרסם", שמגולל סיפור רצח בתוכנית מציאות, יענה לכם על כל השאלות. סמדר שילוני, צופה אדוקה, על ספר טוב על טלוויזיה רעה

ביום ה-27 לשהות בווילה, מישהו נרצח. הרייטינג זינק למעלה כמו מנייה של פטנט לחיי נצח רגע אחרי ההנפקה. זה הנרטיב שעומד בבסיס הספר "מתים להתפרסם", שכתב בן אלטון - מחזאי בריטי, תסריטאי, סופר, סטנדאפיסט, ג'אסט ניים איט – שאת ההשראה לספר שאב מצפייה אובססיבית בתוכנית הבריטית "האח הגדול", שהיא גם האמא והאבא של "פרויקט y" הישראלית. איך מגיבה התקשורת לרצח המפתיע? האם יצליחו המפקח וצמד החוקרים שלו לשרוד את כל קלטות הארכיון של התוכנית? למי היה אינטרס? למי היתה הזדמנות? והכי חשוב – יש כוסיות?

 

"מתים להתפרסם". על פניו ספר מתח, אבל קבלו עדכון: ההתפתחות של סיפור הרצח וקושיית ה"הו-דאן-איט" לא באמת מעניינים מישהו. את רוב ההנאה מקריאה בספר תפיקו מהעובדה שהעלילה מתרחשת במסגרת תוכנית מציאות.

 

אדוקי הפרויקט, למשל, ישמחו לגלות מוטיבים מקבילים וסצנות מוכרות, אבל בעיקר יקחו בשתי ידיים את ההזדמנות להגות שוב בקסם שמהלכות על הצופים סדרות מציאות, ובסלבריטאיות אינסטנט, תוצר הלוואי שלהן. קוראים שלא לוקים בחולשה הזאת לאנושי, אנושי מידי, ימצאו את הספר משעשע לפרקים, אבל בעיקר כזה שמצית בהם אותו בוז אליטיסטי מוכר וחמים כלפי ריאליטי שואוז באשר הן. אם אתם מתעבים תוכניות ריאליטי ובוז אליטיסטי עושה לכם את זה, זה הספר בשבילכם.

 

"זה פשוט נורא משעמם! אף אחד לא מספיק מעניין בשביל שיסתכלו עליו כמו שהסתכלנו על האנשים האלה, ובייחוד לא סוג הטיפוסים שהשאיפה שלהם היא שיסתכלו עליהם". (עורך התוכנית מציג את הפרדוכס שמאחורי "מעצר בית").

 

אז כמה מציצנים אנחנו יכולים להיות? האם מספיקה העובדה שאנחנו מציצים למישהו כדי להחזיק אותנו ערים, או שגם לנו יש דרישות מינימום? למה "המופע של סטיב" נכשל ברייטינג? האם זה בגלל שלסטיב לא היו ציצים? ומה הטעם להציץ לאנשים שיודעים שמציצים להם? ומה זה אומר עלינו, הצופים?

 

יש משהו מהפנט בעשרה אנשים בבית אחד, מנותקים מהעולם החיצון במעבדה קטנה ומהבילה, בה היחסים מתחממים במהירות עד לנקודת רתיחה והתפוצצות. כמו הקרנה בהילוך מהיר של גולם שהופך לפרפר, גם האינטראקציות שבין המתמודדים ב"מעצר בית" נותנים לנו מושג על יחסים בין בני-אדם בלי שנצטרך לחכות. תוסיפו לזה רצח של אחד המשתתפים, תערבבו טוב טוב וקיבלתם סובסטרט רוחש, שאיפה שאתה לא זורק בו אבן אתה פוגע בקייס-סטאדי לחקר התודעה האנושית. יותר מזה לא צריך.

 

התקשורת, כמו גם הציבור שצורך את מוצריה, לא נראים מי-יודע-מה דרך העיניים והמקלדת של בן אלטון, ובכל זאת יש משהו אנושי בפגמים של המתמודדים הצמאים לפרסום, ושל הצופים הצמאים לאותנטיות (יחסית). תסתכלו עליהם ותראו אותנו (מסתכלים עליהם).

 

"לא יכולנו להימנע מלעשות החלטות סובייקטיביות גם אילו רצינו. מה שמדהים זה שהצופים מאמינים למה שאנחנו מראים להם. הם ממש מאמינים שמה שהם רואים קורה באמת". (אותו עורך מוקסם מהלויאליות העיוורת של הצופים שלו).

 

סוגיית העריכה, החוצץ המהותי שלנצח יפריד ביננו לבין אמון טוטאלי – להבדיל מהתמסרות – בתוכנית ובאנשים שעומדים מאחוריה. המפיקים, העורכים, הבימאים, אנחנו תלויים בהם, אבל נכונים כל רגע לסקול אותם בהאשמות. הם עושים עלינו מניפולציות. הם מקדמים מועמדים מסוימים ומטשטשים אחרים. הם מזייפים תוצאות הצבעה. הם מעוותים את המציאות, הם שותלים מבטים, מוציאים משפטים מהקשרם, מעקמים אירועים ומקדיחים את התבשיל, עד שכל קשר בינו לבין המציאות מקרי לחלוטין. מזמן לא רדפנו רדיפה צודקת כל כך אחרי המציאות של אנשים שהם לא אנחנו.

 

אלטון מכניס אותנו אל מאחורי הקלעים של התוכנית, וחולק איתנו במהלך חקירת הרצח גם את החומרים המצולמים שלא שרדו את קור הרוח המקפיא של חדרי העריכה. גם אם התוצאה מוקצנת, מרתק לקבל תמונה ריאליסטית (חה חה) של השלב בו מסוננים החומרים שלא משרתים את האינטרס של ההפקה. מתווספים לזה תמרונים שנועדו לסחוט עוד בשר חשוף של הדיירים, הצפת הבית באלכוהול כדי לעודד אותם לקיים יחסי מין ושלל מניפולציות שנועדו לסכסך ביניהם אחרי שכבר קיימו יחסי מין. דבר אחד בטוח – בפעם הבאה שתצפו ב"פרויקט Y" תחשבו פעמיים לפני שתאמינו למה שאתם רואים.

 

"'אז מה אם היא מתה!' צווחה ג'רלדין. 'היא קיבלה מה שהגיע לה, לא? היא התפרסמה! זה כל מה שכל אחד מהם רצה. סיכוי של אחד לעשר למות, סיכוי של תשע לעשר לזכות בפרסום עולמי". (ג'רלדין, מפיקה ובעלת מניות של "פיפינג טום", מבכרת מוות מפורסם על חיים אנונימיים).

 

בכל פעם שג'רלדין מופיעה בספר, נפתח חלון ההזדמנויות של הקורא לצקצק בלשון מול התדרדרותה של החברה, להזדעזע מול האומץ לרתום אבדן חיים לצרכי רייטינג ולזעוף על הרעה החולה ששמה ריאליטי. אלטון נע בין הצגה גרוטסקית של ג'רלדין, שהדרייב שלה הוא חזון על "אחלה טלוויזיה, חדשנית, פרובוקטיבית וקונטרוורסלית" (או במילים אחרות – לעשות מלאן כסף גם אם זה אומר לדרוך על כמה גופות בדרך), להערכה של היכולות הדמגוגיות שלה כשהיא מנצלת את העובדה שבסופו של יום, כולם, אפילו חוקר המשטרה שלועג לתוכנית ומייצג את הקול הבוגר והשפוי כביכול של בריטניה טרום הריאליטי, משתוקקים לגעת בפרסום, בכוח.

 

כשעולות כתוביות הסיום בסוף הספר הקורא תוהה אם יש סיכוי שדבר כזה יקרה באמת, ואיך יתנהלו התקשורת והצופים לאחר מכן. בספר, בכל אופן, חוזרים הדיירים לבית וממשיכים את המשחק. הצעד הבלתי נתפס הזה – העובדה שאירוע כל-כך מצמרר כמו רצח לא שולף אף אחד מהצדדים מהבועה של הריאליטי - מתאפשר הודות לטלוויזיה: הכל קורה בתוך הקופסה הזאת, לא בעולם האמיתי. תוכניות ריאליטי אולי מתיימרות להביא אלינו את המציאות, אבל בטלוויזיה, מה לעשות, הכל נראה הרבה פחות מציאותי.

 

המלצה לחלוקת זמן: המירו את 15 דקות התהילה שלכם בארבע שעות קריאה על תהילה של מישהו אחר, ובמקום להתלבט בין ספר טוב לטלוויזיה, קחו ספר טוב על טלוויזיה. רק אל תשכחו להקליט.

 

"מתים להתפרסם" מאת בן אלטון, תרגום: אמנון כץ, הוצאת משכל (חמד+ידיעות אחרונות), 413 עמ'
לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
עטיפת הספר
אין מציאות בטלוויזיה
עטיפת הספר
לאתר ההטבות
מומלצים