בגוב האריות של שני

גוב הולך לאיבוד: "ארוחת חג עם אייל שני", ערוץ 10, שישי 18:15

ייתכן מאוד שאייל שני הוא השף החי הגדול בישראל. כשאני צופה בשני מבשל, אני מרגיש כמו אורלי ויינרמן מול תוכנית של עמנואל הלפרין; עיניי מפלבלות, פי נפער ואני ער לריח חרוך העולה ממוחי.

שני הוא פייטן ופילוסוף של אוכל. הבנאדם מסוגל לראות חלת-דבש, ולהגיד לגידי גוב, שמתארח באולפן, משהו כמו: "אנחנו אוכלים מקום שהיה בו תינוק של דבורה שיצא והפך לדבורה עמלה במשך שבעה ימים ואז, כשהוא יצא מתוך הקיר שלו איפה שהוא נולד, האמא שלו שמה את הדבש" – יש המשך – אוהו, יש הרבה המשך – אבל הטור הזה מחזיק רק 500 מילה.

גידי גוב, מוכרחים לומר, היה בהלם. גוב הגיע לאולפן, אבל שכח את גידי בבית. אולי נכנס לדפנסיבה לנוכח המפגש עם הגאונות ההזויה והמתפרצת של שני, שמצידו ניפח לגוב את המוח עד לרמה שאפשר היה להגישו לצד מוח הפרה שהשניים בישלו. זה היה, לחלוטין, המופע של שני. וכאשר אתם צופים בשני מבשל, אתם מבינים כי האיש חווה בישול ממקום אחר לגמרי. האכילה ותחושת האוכל שלו הן לגמרי ביולוגיות וחווייתיות. בגוף שני מרגיש. הוא בשלן אינטואטיבי והוא מתעניין הרבה יותר בלהבין אוכל, בלספר אוכל, בלאהוב את הפיזיות של החומר, מאשר ממש בלאכול.

שני גאון, אבל המפגש עם גוב היה כישלון, שכן גוב – בניגוד לפרטנר הקודם של שני, שחר סגל – התקשה לתת קונטרה אירונית מתבקשת להתקפי ה"אני חייב שמן אגוזי לוז!" של המאסטרו. במילים אחרות: כאשר שני חוצה את הגבול שבין מגה-גאונות לאולטרה-פלצנות – והוא עושה את זה אחת לשתי דקות – מישהו צריך להיות שם כדי להחזיר אותו. אבל גוב התייצב מול שני כצבי מבוהל מול פנסי מכונית דוהרת, וסופו שנדרס. מה אפשר להכין ממנו, אייל?

עניין של הרגל: "משחק מכור", ערוץ 2, שבת 21:30

אוף, עד שהתרגלתי ל"משחק מכור", כבר נגמרת העונה. המילה "מכור" יכולה להטעות; אני יכול להפסיק מתי שמתחשק לי. אבל התוכנית הפכה לאחד מהתענוגות מוכי-האשמה הבולטים בטלוויזיה העונה.

"משחק מכור" היא בעצם תוכנית של ערוץ 10: קטנה, זולה, חכמה, קצת חשוכה. יודעים מה? "משחק מכור" היא כמו ערוץ 10 עצמו: ברור לנו שהיא לא ממש מצוינת או מרכזית, אבל גם ברור לנו שהיא צריכה להיות שם ועוד תגיע רחוק. פעם.

"משחק מכור" היא התוכנית שהתקדמה מ-0 ל-100 הכי לאט העונה – אבל היי, היא לפחות התקדמה; שזה יותר ממה שאפשר להגיד על "רצים לדירה" (התקדמה מ-0 ל-40) ו"תעביר את זה הלאה" (התקדמה מ-0 ל-0.2). "משחק מכור" התחילה את העונה לאט, חלש וחיוור, ומסיימת אותה עם ספיישל נשכני שבו לא מתבייש אפילו גיל ריבה לחזות כי הדיסק של "כוכב נולד 2" יצוף באקווריום שבאולפן כי "חרא צף" (והוא צדק!).

ליאור שליין הוביל בפער מסוים גם את ספיישל הגמר (ניחושו להגדרה "זקנות עושות אותו": החבר של אילנה אביטל), אבל שלושת האחרים הצליחו שלא ללכת לאיבוד מאחוריו. כן, "משחק מכור" עדיין נעה בין מה שיעבור ביום טוב כ"הלצות" לבין שנינות אמיתית, אבל המינונים הולכים ומשתפרים.

הנה עוד כמה סיבות להחזיר את התוכנית לעונה שניה: קודם כל, באיזו עוד תוכנית ניתנת לנו האפשרות לבצע מעקב שבועי, בסנטימטרים, אחר תפיחת עוגות השמרים המתחזות לשפתיו של גיל ריבה? שנית, עינב גלילי היא, רשמית, מירי בוהדנה של האדם החושב. ולבסוף, כצופה, "משחק מכור" היא הרגל מגונה ונעים לחלוטין, שאין שום צורך לרוץ ולספר עליו אחר כך בעיתון.