נעלה בטנקים

קורא שאחד מתחביביו הוא לחטט באתרי אינטרנט הפנה את תשומת ליבי לאתר בשם yeshanews (חדשות יש"ע), שעובד בשיתוף פעולה עם העיתון הימני "מקור ראשון". לאתר הזה יש מדור מאמרים מכובד, שבו מתפרסמים דברי הגות של נועם פדרמן, משה פייגלין, אמנון לורד ועוד. בסוף השבוע התפרסמה בו רשימה של חנה אייזנמן שכותרתה "יש לשים קץ לסזון".

"יש לשים קץ לשיטה", דורשת אייזנמן, "חובה להבהיר לממשלת ישראל, שאם היא תעלה בטנקים על עפרה (או על נצרים או על מעלה רחבעם), אנו נעלה בטנקים על הכנסת או על חוות השקמים".

התגובה הראשונה למקרא השורות האלה היא בהלה: מאז ששמחה ארליך המנוח הזהיר, ברגע של היסחפות, שיום אחד יעלה אריאל שרון עם טנקים על הכנסת, היחידים שהסתערו על הכנסת היו לוביסטים-בשכר, ועדרי הטפילים ממרכז הליכוד. ועכשיו, לאחר 56 שנות מדינה, יש לנו חדשות מיש"ע: איום גלוי, מפורש, לחסל בכוח את המשטר הדמוקרטי בישראל.

התגובה השנייה היא חיוך. ניכר בגברת אייזנמן שהיא לא בקיאה במיוחד בלוחמת שריון. טנקים יהיו הנשק האחרון שמפקד נבון ישתמש בו בפינוי התנחלויות, אם וכאשר יתבצע. אשר לצבא יש"ע, נכון שהוא מצויד היטב. הודות לצה"ל עומדות לרשותו כמויות גדולות מאוד של נשק ותחמושת. טנקים אין לו, לפי שעה.

התגובה השלישית קצת יותר מפוכחת. אנחנו עומדים בפתחו של עימות פנימי, שמבטיח להיות מר וכואב. האיומים של המתנחלים ותומכיהם במלחמת אחים נועדו לשרת שתי מטרות: להרתיע את שרון ואת המערכת הפוליטית כולה מביצוע תוכנית ההתנתקות, ולשחרר לחצים בתוך הקהילה. שתי המטרות לגיטימיות. השאלה היא איפה הקו האדום.

יש גורמים בתוך הממשלה ובמערכת הפוליטית שטוענים שאל המתפרעים המילוליים בימין צריך להתייחס כאל עבריינים פליליים. הם מסתמכים על הסעיף בחוק שאוסר על הסתה. אבל הסתה היא עניין שנתון לפרשנות. מה שנחשב להסתה בעיני האחד, נחשב לביקורת לגיטימית בעיני השני ולסאטירה מופלאה בעיני השלישי. מי ששולח את היועץ המשפטי לטפל במתבטאים קיצונים, מהימין או מהשמאל, שולח אותו אל כישלון בטוח.

פינוי התנחלויות הוא מסוג הניתוחים שעדיף אולי לבצע אותם בסביבה סטרילית, כשהחולה נתון בהרדמה כללית. אבל דמוקרטיה איננה סביבה סטרילית. החולה ער, החולה צועק, לפעמים הוא אפילו משתולל מכאבים. זאת זכותו. מצד שני, בג"ץ, שנהג כך בהסתה נגד רבין ב-1995, שגה בתום לב. ההנחה של השופטים הייתה שקו ברור, שלעולם לא ייחצה, מפריד בין המילה לבין המעשה. יגאל עמיר חשב אחרת, והדברים ידועים.

הפיתרון הוא ריסון עצמי. רצח רבין היה טראומתי להנהגת המתנחלים לא פחות משהיה לחלקים אחרים בחברה הישראלית. אינני חושב שמישהו שם רוצה לחזור, אפילו לא בחלומותיו בלילה, אל קו הסיום של מסע ההסתה של 1995.

אין כנראה מנוס מריסון עצמי. בטאונים כמו "מקור ראשון", "בשבע", "נקודה" או "הצופה", שלא לדבר על אתרי אינטרנט או עלוני בתי-כנסת, מתחרים ביניהם ברמת האלימות המילולית. ראשי הכותבים בהם (למשל, אורי אליצור, מ"נקודה", ערוץ 10 ו"ידיעות אחרונות") מודים שמה שהם כותבים בתוך המחנה הם לא יעזו לעולם לכתוב או לומר בכלי תקשורת כללי. הסטנדרט הכפול הזה הוא משחק באש. אולי נכון לנהוג בבטאונים האלה כמו ביצרני הסיגריות: לחייב אותם לצרף לכל מאמר כותרת באותיות גדולות: אזהרה, מאמרים מהסוג הזה הביאו בעבר לרצח ראש ממשלה.