מדריך: הכל על צורבי DVD
פתאום, כמעט בין לילה, המחירים בני ארבע הספרות של צורבי ה-DVD צוללים. איך זה קרה כל כך מאוחר וכל כך מהר? וכיצד זה קשור למלחמות התקנים ולאולפני הסרטים? ומה עושה מי שסתם רוצה לקנות צורב DVD זול שיעשה את העבודה ולא יגרום לו הפתעות מיותרות? כל התשובות, ועוד כמה שאלות. כתבה ראשונה
מה שיפה בתעשיית ההיי-טק, הוא שבכל פעם שמגיע הזמן לשלוף את התותחים הכבדים, היא יורה לעצמה ברגל. איך מסבירים מצב שבו יש שוק אחד עם שישה תקנים שאינם תואמים? הכוונה, הפעם, היא לשוק צורבי ה-DVD: יש פלוס ויש מינוס, R ו-RW, יש Multi ויש Dual, ובפתח כבר מחכים תקנים עתידיים.
החדשות הטובות הן שכרגע יש הפוגה במלחמת התקנים. רוב צורבי ה-DVD, כולל הדגמים שמציעים במחירים מעוררי חשד (פחות מ-400 שקלים), תומכים במה שצריך. תמורת חצי או שליש ממחירם לפני שנה,
אפשר לקבל כוננים שקוראים וכותבים תקליטורי CD ו-DVD מכל הסוגים (כמעט).
בשנתיים-שלוש הקרובות צפוי שוק יציב יחסית. אמנם כזה שבוודאי יתחדש וישתכלל בכל חודש, כפי שהיה עם טכנולוגיית CD-RW בעבר. אבל אין מה לחשוש מקניה של כונן לא תקני, או חדירה פתאומית ומהירה של תקן חדש, הסיבה: מלחמות התקנים ימשיכו גם בדור הבא של הכוננים, ויעכבו אותו מספיק כדי ליהנות מהצורב.
כיום אפשר לומר מה שקשה היה לומר במשך שנים: כדאי ומשתלם לקנות צורב DVD. אם תסתכלו מסביב תראו שהמון אנשים עושים זאת.
קצת היסטוריה
את הסיפור אפשר להתחיל בהרבה מקומות, אבל המקום הנכון ביותר, כנראה, הוא באוגוסט 1995. במפגש בין שתי קבוצות של יצרנים ובעלי עניין, הוחלט לאחד כוחות ולשלב את שתי טכנולוגיות האחסון מבוססות התקליטורים שהחלו להתגבש.
מצד אחד, ענקית המדיה וורנר וטושיבה; מהצד השני, ענקי האלקטרוניקה סוני ופיליפס. בסיום פגישת הפסגה, נכתבה ההודעה לעיתונות שהכריזה על תקן העתיד באחסון האופטי: DVD (במקור, ראשי התיבות של Digital Video Disc, שמאוחר יותר הוחלף ב-Digital Versatile Disc).
בעקבות המפגש, נוסד ה-DVD Consortium, שלימים שינה את שמו ל-DVD Forum. בין המקימות היו גם היטאצ'י, פיוניר, מצושיטה (פנסוניק), מיצובישי, תומפסון ו-Victor. המטרה היתה להציג חזית אחת, לפעול בצורה מתואמת, ולהימנע ממלחמת תקנים מזיקה ומשתקת.
למשך זמן מה זה הצליח. לקראת סוף 1996 הגיעו מכשירי ה-DVD הראשונים למדפי החנויות ביפן. כמה חודשים אחר כך, הם נחתו גם בארה"ב, ווורנר ניצלה את כוחה כדי לדחוף את הפורמט לכל חנות בארה"ב. לאורך 1997 ו-1998 הודיעו בהדרגה כל חברות ההפקה ואולפני הסרטים הגדולים על תמיכה ב-DVD.
במקביל, החלה חדירה איטית של כונני תקליטורים למחשבים. בתחילה, הם היו יקרים מדי ולא תמכו בתקליטורים רגילים. מאמצע 97' זה השתנה, במקביל להופעת תקנים לצורבי DVD. תחילה התקן לכתיבה חד פעמית DVD-R, ואז התקנים הרב פעמיים DVD-RAM ו-DVD-RW.
מלחמת תקנים חדשה
כמובן שבדרך המצב הסתבך. בדצמבר 1997, התקבלה ב-DVD Forum החלטה שנגעה לתקני האודיו שייתמכו בנגני ה-DVD שישווקו באירופה. ההחלטה התקבלה בניגוד לדעתה של פיליפס, גורם מרכזי בפורום, והיתה כנראה הקש ששבר את גב הגמל. בסופו של דבר פרשו פיליפס וסוני מהפורום ומשכו אחריהן קבוצת חברות לאיגוד מתחרה.
הקבוצה, ה-DVD+RW Alliance, הציגה תקני צריבת DVD מתחרים ל-DVD Forum: את DVD+RW ומאוחר יותר את DVD+R. למרות הדמיון הבסיסי לתקני -R/RW, לא היתה ביניהם תאימות מלאה, והם השתמשו במדיה שונה.
פיליפס וסוני גייסו יצרנים מובילים בתחום הכוננים האופטיים, כמו ימאהה ו-Ricoh, ושניים מהכוחות החזקים בשוק המחשבים האישיים: HP ו-Dell. זה מסביר מדוע בסופו של דבר, הצליחה הטכנולוגיה לרכוש בשנתיים האחרונות כמעט חצי מהשוק.
השאלה המתבקשת היא, מה קרה מתחילת 1998 ועד יוני 2001. צורבי DVD תעשייתיים היו קיימים כבר ב-97'. אז מדוע נדרשו להם כארבע שנים להגיע לשיווק המוני?
את תפקידו ההיסטורי של ה-DVD Forum בסיפור לא קשה להבין. האיגוד נוסד באמצע 1997, כתחליף ל-DVD Consortium, כארגון פתוח לכולם. המדיניות איפשרה להכניס למשחק עשרות יצרנים, כמו גם את אולפני הסרטים הגדולים. שבניגוד ליצרני האלקטרוניקה והחומרה, שראו את הפוטנציאל הטכנולוגי, אולפני הסרטים ראו את האיום.
כך קרה שבשנת 2000 החליט ה-DVD Forum לחלק את העולם ל"אזורים" (Regions), והוסיף אמצעי הגנה מגוונים לכותרי DVD-Video. במקביל, חולק תקן DVD-R לשני תת תקנים: DVD-R for Authoring ו-DVD-R for General. השילוב הבטיח, שאי אפשר יהיה להשתמש בצורבי DVD לשכפול פיראטי של סרטים, ושאיש לא ירצה לרכשם.
פיליפס וסוני, מצדן, לא הכריזו מלחמה על אולפני הסרטים, וטענו שהפורמט שלהן מיועד לצריבת נתונים ולא להעתקת סרטים, ולכן יתמוך בתקליטורים בנפח 3 גיגהבייט. כשהתחילו לפתח את הטכנולוגיה החדשה, ל-DVD Forum לא היתה אלטרנטיבה. עד שסיימו, תקני DVD-RW ו-DVD-RAM כבר תמכו ב-4.7 גיגהבייט.
מ-CD ל-DVD
על ההתעוררות שרואים היום בשוק צורבי ה-DVD חייבים תודה בעיקר לטיוואנים ולקוריאנים. יצרנים כמו LG, סמסונג ו-AOpen, שהחל מאמצע 2001 הציפו את השוק בצורבי CD-RW זולים. בסופו של דבר, נטשו את התחום יצרניות מובילות כמו HP, ימאהה וסוני, והכריזו על העתקת משאבי הפיתוח והשיווק לטכנולוגיית ה-DVD.
כשהחלו להופיע דגמים חדשים של צורבי DVD, התבררו כמה דברים. ראשית, שכל ההגנות שהוסיף ה-DVD Forum לכונני ה-R/RW לא מועילות - הן פוצחו בקלות. מהר מאד עלו לרשת אינספור תוכנות שעקפו אותן. שנית, ש-DVD+RW כבר אינו אלטרנטיבה מגומגמת לתקני הפורום, אלא חבילת תקנים מבטיחה, ושלישית, שהשוק לא אוהב חוסר תאימות בין תקנים.
ראשונה לחצות את הקווים היתה סוני. אחריה, עוד ועוד יצרנים עשו את המעשה הנכון והחלו לתמוך גם בתקני הפלוס וגם בתקני המינוס. כאשר עשו זאת פיוניר ו-HP, החלוצות משני צדי המתרס, זה היה סימן לכל השאר להצטרף. התחרות הוזילה את המחירים לכ-100 דולרים.
כל זה קרה בעת שטכנולוגיית ה-CD החלה למצות את עצמה. ראשית בגלל הנפח: באמצע שנות ה-90', כשדיסק קשיח בנפח 2 גיגהבייט נחשב "ענק", 640 מגהבייט הספיקו בהחלט. לו היתה הטכנולוגיה האופטית צומחת בקצב דומה, היינו מאחסנים היום 50 גיגהבייט על תקליטור.
טכנולוגיית CD-RW מיצתה עצמה גם בביצועים. למרות שדגמים מסוימים טוענים למהירויות צריבה גבוהות מ-52x, מהירות זו היא תקרת הביצועים התיאורטית של הטכנולוגיה. מהירות של 1x ב-DVD (שמאפשרת קריאת נתונים בקצב של 1.385MB לשנייה), זהה למדי למהירות 10x ב-CD-RW (שבו 1x הוא שווה ערך ל-150KB בשנייה).
מכל מקום, צורב ה-DVD כובש את השוק בקצב גבוה בהרבה מזה של כונני ה-DVD הרגילים. יש לזה הסבר פשוט: ה-CD נותר, גם היום, המדיה העיקרית לתוכנה ומוזיקה. לכונן DVD-ROM, כאמצעי קלט,
כמעט אין יתרון על CD-ROM. ממילא, האמצעי העיקרי ל"קליטת" סרטים למחשב אינו כונן DVD, אלא תוכנות שיתף קבצים.
צורב, בניגוד לכונן לקריאה בלבד, הוא גם אמצעי פלט, וככזה, רפרטואר השימושים שלו נרחב. אנשים שמעולם לא הכניסו תקליטור DVD לכונן, משתמשים היום בצורבי DVD כדי לגבות או להעביר סרט מהמחשב לנגן ה-DVD הביתי.
בכתבה הבאה: DVD: על תקנים ומונחים.
לפנייה לכתב/ת 
