נתק לא חינוכי
בשונה מתוכנית ההתנתקות מעזה, ההתנתקות מהחינוך נעשית בחשאי ותחת הצהרות המלמדות שכוונתה של ממשלת ישראל היא דווקא להתחבר אליו
בעוד דעתנו מתמקדת בתוכנית ההתנתקות של שרון, ובעוד אנו תוהים אם יכול ומתכוון ראש הממשלה להוציאה לפועל, הולכת ומיושמת מתחת לאפנו אחת מתוכניות ההתנתקות השאפתניות ביותר שידעה החברה הישראלית מאז ומעולם. המדינה מתנתקת מאחריותה לרווחת אזרחיה, זקניה, ילדיה ועובדיה. מעתה כל אחד לגורלו. אין כמו תחום החינוך כדי ללמד עד כמה נועזת תוכנית ההתנתקות של הממשלה.
בודדים הם המקרים שבהם מערכת חינוך יכולה להעניק שוויון הזדמנויות משמעותי לתלמידיה, ללא הבדלי לאום, מין, מוצא אתני ומעמד כלכלי. היא יכולה לעשות זאת כאשר המציאות החוץ-בית-ספרית מאופיינת בפערים סוציו-אקונומיים קטנים. אך כאשר הפערים גדולים, ידה של מערכת החינוך קצרה מלהושיע. כמאמר הקלישאה: בית-הספר אינו אלא בבואה של המציאות שבתוכה הוא פועל. כלומר, תלמידת כיתה א' יקרה, אם הורייך אמידים – גדולים סיכוייך ללכת בעקבותיהם; ואילו אתה ילד חביב, אם מזלך לא שפר ונולדת להורים לא אמידים, רבים סיכוייך להשתרך אחריה במרחק רב.
כדי לראות כיצד ההיגיון הזה פועל קחו למשל את החלטת הכנסת לעבור לחמישה ימי לימוד בשבוע. מעבר זה יחסוך לאוצר מאות מיליוני שקלים והוא משקף הפרטה זוחלת (או מואצת) של החינוך. בעוד האוצר מצמצם את ההוצאות הציבוריות לחינוך, ההורים יצטרכו לשאת בהוצאות החינוך של יום שישי. אבל לא כולם יכולים לממן חינוך חלופי לילדיהם ביום זה. וכך, בעוד שהוריה של תלמידתנו היקרה ירכשו עבורה חינוך פרטי, הוריו של תלמידנו החביב יידרשו למצוא עבורו תחליף אחר.
דו"ח דוברת
מעבר ל-5 ימי לימודים
עופר מאיר
הוועדה לרפורמה בחינוך ממליצה: לפטר אלפי מורים ולהעלות דרמטית את שכר הנותרים, לעבור ל-5 ימי לימודים מלאים עד 4 אחה"צ, לבטל כליל את חטיבות הביניים ולהקים רשות הערכה ארצית. הממשלה החליטה לאמץ את ההמלצות
לכאורה, הכוונה של הממשלה אינה לחסוך במשאבים. כפי שמנהיגנו חוזרים ואומרים: עתידה של החברה הישראלית תלוי באיכות ילדיה, ואיכות ילדיה תלויה באיכותו החינוך. ואכן, אם לשפוט על-פי ההחלטה לאמץ את דו"ח דוברת, הרי שהיא משקפת את מחויבותה של הממשלה לחינוכם של ילדי ישראל. הכסף שייחסך מההשבתה בימי שישי, אמור לממן יום לימודים ארוך. אז למה תמכה הכנסת גם בדרישת הממשלה לדחות את יישומו של יום החינוך הארוך עד שנת 2010? כי הממשלה רוצה לקצץ בהוצאותיה הציבוריות, ובכלל זה בהוצאותיה בתחום החינוך. לא, זה לא חֶלם. זו הפרטה.
התנתקותה–התנערותה של המדינה מאחריותה לחינוך לובשת גם צורות אחרות. הממשלה ושרת החינוך מאמצות את ההמלצות של ועדת דוברת, המאפשרות בחירת הורים בחינוך, העסקת מורים בחוזים אישיים וגיוס כספים ממקורות לא-ציבוריים. הנה הולכת ומתממשת אל מולנו התפיסה הרואה בבית-הספר עסק רווחי המספק שירותים ללקוחותיו. לכל אחד על-פי מידותיו ועל-פי צרכיו, אך בעיקר – לכל אחד על-פי יכולותיו הכספיות.
יש להדגיש שוב: בשונה מתוכנית ההתנתקות מעזה, ההתנתקות מהחינוך נעשית בחשאי ותחת הצהרות המלמדות שכוונתה של ממשלת ישראל היא דווקא להתחבר לחינוך. הממשלה ושרת החינוך שלה מאוד רוצות לפתח סולידריות בין פלגיה השונים של החברה. הם מאוד מוטרדים מכך שהחברה הישראלית הופכת לרב-תרבותית, התפתחות שמביאה לדעתם לאובדן הערכים המשותפים ואף לפירוק החברה. לפיכך, הם שוקדים על פיתוחה של ליבה תרבותית – מורשת ערכית משותפת – שאותה יש להנחיל לכל ילדי ישראל.
איך אפשר להסביר את הסתירה שבפעולות הממשלה ושרת החינוך? מדוע הם מפריטים את החינוך מצד אחד, אך רוצים, מצד שני, להשתמש בו כדי ליצור סולידריות חברתית? הסיפור פשוט. זוהי סולידריות נעדרת כל מחויבות לרווחת אזרחי המדינה. הממשלה והשרה מקוות שאם התלמידים יתמקדו בלימוד "הגורל המשותף לכל היהודים" כפי שהתגלה בזמנים ובמקומות שונים, הם לא יתנו את דעתם לכך שהממשלה זה מזמן התנתקה מהם ונטשה אותם לגורלם.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
