חדר - יובל שמעוני
שמעוני אוהב את הגיבורים שלו, למרות עליבותם (שהיא עליבותינו) וחיפושיהם אחרי האושר. הוא רואה בחיים יופי רב, דווקא בגלל שהם כל כך מורכבים ובלתי נתפסים
בדיוק סיימתי את "חדר" של יובל שמעוני ואני חייב לומר, שלמרות שהחלק השני, הבינוני באורכו שהיה ראוי לעריכה, ולמרות היומרונות המטורפת (וסחתיין על האומץ לשמעוני), מדובר בספר חזק ואחד הטובים שקראתי.
בהליכה מהפרטי אל הכללי ובקישור בינהם (מה שמזכיר את הגישה של אוגוסטינוס ב"וידויים" שלו). מעבר לאותנטיות החזקה שבחלק הראשון (צילום סרט על חבישת מסכות בבסיס) ומעבר להשפעות החזקות של האובייקטיביות בספרות הצרפתית, יש כאן נסיון אדיר ומוצלח ביותר, פשוט למפות את מפת חיינו, כשהמוות, כמובן, נמצא בסוף כל חלק.
יש פלשבקים חזקים לכיוון "זכרון דברים" של שבתאי ו"התגנבות יחידים" של קנז, וכמובן לבורחס, בחלק האחרון, הקצר והמבריק ביותר, שמסכם את הרעיון של הספר.
והכי יפה, ששמעוני אוהב את הגיבורים שלו, למרות עליבותם (שהיא עליבותינו) וחיפושיהם אחרי האושר. הוא רואה בחיים יופי רב, דווקא בגלל שהם כל כך מורכבים ובלתי נתפסים (בניגוד לשבתאי שאותו זה רק מדכא).
שמעוני שותק מאז שהספר יצא, וחבל. יש ביצירה הזו משהו מונומנטלי, שנוגע גם בריאליזם וגם בפנטזיה וגם בהיסטוריה וגם בפילוסופיה ובדת ובאומנות אז אולי הוא קצת מיצה את עצמו.
ומעל לכל האנשים הקטנים, עם העבר שלהם ועם כל המטען, יש את השמיים. תמיד את השמיים, הבלתי נתפסים כמעט, ואת האמנות, שמנסה להכיל את כל זה, ותפקידה, לפחות בימינו, הוא להתמודד עם האנשים והפרטים הכי קטנים שיש.
כי אמנות, ע"פ שמעוני, זה הכי נמוך והכי בסיסי ולא הכי גבוה ונשגב, או שמא גם וגם. ספר צפוף ועמוס, אבל מעורר מחשבה ופרספקטיבה מקורית ויפה על החיים וגם על הספרות.
