זאבים זה לזה
אם עבודה ושכר הם זכויות אנוש – ואם כל העובדים הם גם בני אנוש, וגם אנשי כבוד – זה הזמן הנכון, המדויק והמוצדק לסגירת כל השלטרים
זה לא כל-כך נעים לראות בנק סגור. לא טוב לראות מטוס שלא ממריא בתוך דמעה שקופה. שביתה כללית במשק היא אי-נוחות מצטברת להמוני אזרחים זועמים, ונפגעים ממנה חלשים וחולים כמו שבעים ועשירים. שביתה כללית צריכה להיות נשק יום הדין של האדם העובד. אצלנו כבר פיזרו אותה למוקשים קטנים ומיותרים וכמעט שכחו על מה ולמה מכבים שלטרים וסוגרים נמלים.
לא הפעם. הפעם, בניגוד גמור לדקלום המונוטוני וחסר השחר של שרי הממשלה הזאת והעומד בראשה, אין מוצדק ונכון מן השביתה הזאת. מי ייתן ולהסתדרות ולציבור העובדים יהיה הכוח להמשיך בה עד שהממשלה תישבר, כי אם יישברו העובדים קודם – הלך עלינו. ו"עלינו" זה כל ציבור השכירים במדינת ישראל. כן, גם אתה או את שקוראים עכשיו את הדברים האלה, וגם אני. ועוד מיליון ומשהו או יותר שכירים, שזיעתם ומוחותיהם ופרי עמלם ויצירתם מניעים את גלגלי החלום הכלכלי הגדול של ביבי נתניהו וחבר מרעיו, אלה שמוכנים להביא עשרות אלפי עובדים אל פי חרפת רעב.
מזה שני עשורים ויותר, בלי קשר לנתניהו, הולך ונרמס כאן מעמדם של העובדים ושל העבודה עצמה. בענפים רבים מדי של המשק עברו העובדים – תמיד מאונס – לשיטות עבודה פסבדו-אמריקניות, שכמובן אין בצדן התגמול שמקבלים אמריקנים. היי-טק ותקשורת, מפעלי ים המלח וחברת החשמל ורבים אחרים, הכניסו לשוק העבודה מעמד חדש של שכירים: לא מאוגדים, חסרי ביטחון סוציאלי, מוותרים בהכנעה על חלק נכבד מזכויות הפנסיה תמורת איזו קומבינה מכוערת בתלוש. רואים בעיניים כלות איך קרנות הפנסיה שלהם נהרסות, איך עצם זכותם לעבודה הולכת ומתערערת במיתון שרק העשירים נחלצים ממנו. מוותרים וממשיכים לעבוד, כי העולם משתנה ועמו גם שוק העבודה, ולמי בדיוק יש זמן או כוח להילחם כשצריך לשלם במכולת.
ורק על דבר אחד מתקשים לוותר. על זכותו הבסיסית, החוקית והמוסרית של העובד השכיר לקבל שכר תמורת עבודתו. אין פשוט מזה: שכר, ובזמן. הלנת שכר אסורה מבחינה מוסרית עוד מימי לכת אבותינו במדבר: " לא תעשוק את רעך ולא תגזול, לא תלין פעולת שכיר איתך עד בוקר". פעם, כשהכל היה קשה יותר, ידעו יהודים לחוקק לעצמם חוקים סוציאליים מהפכנים ומופלאים. עכשיו הם יודעים לקטר על עמיר פרץ. התקדמנו? לא ממש.
כי יש בתוכנו עשרות אלפי אנשים שהולכים בבוקר לעבודה בשירותי הרווחה ובתברואה העירונית, בחינוך ובאדמיניסטרציה ובקבורה וברישום לנישואים ובכל מה שמניע את גלגלי השלטון העירוני וכמה מזכויות האזרח הבסיסיות, ויש מנגד שר אוצר שמת לשבור אותם. נכון, הרשויות המקומיות צברו במשך השנים גירעונות אדירים. הן היו בזבזניות, ראוותניות והוללות. העומדים בראשן מעולם לא הודחו על-ידי המפלגות ששלחו אותם לשם. העומדים בראשן יכלו לעבור שבעה מדורי גיהנום עם אישורו של כל תקציב, אבל זה לא קרה. מדוע? כי לממשלות ישראל היה אינטרס ברור שזה לא יקרה. האינטרס הזה נגמר, או שתוקפו פג, או שנתניהו מתעניין עכשיו בדברים אחרים, כגון – כיצד להיטיב עוד עם העשירים, אחרי שפרע את חובו לחברה בוויתור על בר-מצווה לפוליטיקאים.
ומנגד יש עובדים שאינם מקבלים שכר, ונדרשים לוותר על זכויותיהם החוקיות הבסיסיות בשמה של איזו התייעלות-לעתיד. אין בעולם היגיון מוסרי שמחייב זאת. אין בישראל בית דין לעבודה או בית משפט שיקבל את עמדתה של הממשלה בנושא הזה. ויש ציבור גדול של שכירים, שהאינטרס המאחד שלהם היום הוא למחות בשם עובדי הרשויות שכבר איבדו את קולם. נכון שאתם מזפזפים כשאתם רואים עוד משפחה זועקת, עוד הפגנה מקומית של עובדים שכבר לא נשאר להם כוח לצעוק?
אם העבודה היא זכות אנוש ואם השכר גם הוא כזה – ואם כל העובדים הם גם בני אנוש, וגם אנשי כבוד – זה הזמן הנכון, המדויק והמוצדק לסגירת כל השלטרים. כי מה ששכחנו בשנות ההפרטה הוא שסולידריות היא בסך הכל אינטרס משותף לכו-לם. בלעדיה, אין זכויות קולקטיביות בעבודה. בלעדיה, אני חוששת, אין לעובדים זכות להרים את הראש ולומר – עשינו כל מה שיכולנו למען אחרים ולמען עצמנו כאחד. בלעדיה, מי שהיו פעם ערבים זה לזה יהיו רק זאבים זה לזה. יחידים, רבותי חובבי הקפיטליזם, לא מנצחים במאבקים של שכירים. זה לא קרה בהיסטוריה של יחסי העבודה בעולם המערבי. רק כוח גדול, רק ביחד, רק מתוך סולידריות. ואם צריך - כמו עכשיו - אז מתוך שביתה.
מומלצים
