דבר המבקר
מודי, סטודנט בן 23 מירושלים, מספר על היחסים המורכבים בין הקהל והאמנים הישראלים, ומנסה לענות על השאלה, האם יש בכלל כזאת חיה בשם מוזיקה ישראלית?
"את היית כבר בת 21, בשמיים נצנץ לך כוכב..." (שלמה ארצי, 1990)
יש בנו, חובבי המוזיקה הישראלית, משהו מיסטי ומזוכיסטי כאחד באהבה שלנו למוזיקה הישראלית. סוג של אהבה חד צדדית ולא ברורה שאתה לוקח איתך לכל החיים. מאין חיפוש נאיבי ותמים אחר כוכב שלא ברור אם הוא בכלל קיים.
האם יש בכלל כזאת חיה ששמה היא מוזיקה ישראלית או שהכל פיקציה שהומצאה על ידי הקהל? קשה לדעת. רובנו שואלים זאת כל הזמן. האמת, כשבאים לבחון פה את המצב בפרספקטיבה לאחור, מגלים שאנחנו, הישראלים, זה קהל שמאוהב בעצמו ומעולם לא התעניין באופנות זרות. לא מאמינים?
נסו להיזכר בשמות של להקות פרוגרסיב או להקות גלאם שפעלו פה בארץ בשנות השבעים, האם הפאנק, והפאנק, אותה חיה שהתיימרה לעשות מהפכה ממסדית באנגליה, נחתה בארץ? ומה הביאה ארצה מהפיכת הגראנז' של נירוונה? אתם בכלל מכירים להקת גראנז' אמיתית שפעלה פה בישראל?
כשבוחנים את המצב לעומק, מגלים עד כמה הפערים עמוקים בינינו לעולם. הפופ - אותו ממסד שהפך את מדונה ומייקל ג'קסון לדרגה המקבילה לישו באמריקה - בישראל תמיד נחשב לבזוי. תיזכרו מה כתבו בעיתונים על המוזיקה של צביקה פיק או אתניקס בימי הזוהר שלהם, או אפילו בסטיגמות בנות ימינו על אומני פופ דוגמת מאיה בוסקילה והיי פייב (ז"ל) ותבינו לבד.
באגף הרוק, המצב עוד הרבה יותר עגום. אתם מכירים להקת רוק אחת שהצליחה באמת בישראל? (ושימו לב לנתון מעניין – כארבעים שנה מאז שהומצא הדיסטורשן, ועדיין לא נבראה להקת רוק ישראלית אחת שעברה את הרף של ארבעה אלבומי אולפן שלמים). אולי מוסיקת אלטרנטיב? הצחקתם אותנו. אלטרנטיב?! פה בישראל?!
קשה להאשים את הקהל. במדינה של מטר על מטר מוכת בעיות ומלחמות - מי צריך מוזיקה שפורצת גבולות? כשפיגועים ואינתיפאדה משתוללים להם בחוץ - מי בכלל מעוניין לשמוע להקת רוק עצבנית ששרה על עצב נעורים? חסר לנו עצב אישי משלנו?
אז עם מה נשארנו? נשארנו עם המוזיקה הישראלית. והאותנטית. אותה מוזיקה ששלום חנוך מעולם לא הצליח למכור לאנגלים, אבל הצליח למשוך איתה אחריו אלפים כל קיץ עד הכנרת, עם אותה המוזיקה שבה יהודה פוליקר מצליח (באופן בלתי הגיוני בעליל) לדחוס במופע אחד - חאפלה יוונית בעברית, שירי רוק גיטרות, ולקנח בשירים אישים על טראומה של דור שני לניצולי שואה.בסגנון הזה אנחנו מאוהבים. ומעל לראש.
כי אם מישהו היה מספר לאהוד בנאי באמצע שנות השמונים, כי בעוד עשרים שנה - אלפים ירקדו באקסטזה בהופעה שלו בקיסריה, לצלילי השורה מלאת העצב שהוא כתב זה עתה ממעמקי רצף כישלונותיו בחייו האישיים - "נפלט, נמלט, מבקש עיר מקלט", אהוד היה עונה לאיש 'שהוא משוגע'.
אבל האיש הזה הוא לא משוגע. האיש הזה מדגם מיצג של כולנו. נפלטים, נמלטים, ומבקשים בעיקר עיר מקלט מכל צרות היום יום. אותו מפלט שאנחנו מצליחים למצוא במוזיקה שהיא הכי מקסימה בעולם בעניינו.
ומה לגבי שלמה ארצי? מאז אותו קיץ בתחילת ה-90, הוא לא חזר לכתוב שירים אישיים על חייהן של ילדות בנות 21. הכישלון ההוא - של האלבום אולי הכי אישי של ארצי כיוצר - היה בשבילו יותר מדי. אז ארצי עזב מאז את חלום פורץ הגבולות, והחל להיות מאין עבד של הקהל, המשועבד לכתיבת להיטים פונקציונליים.
לרוב הקהל, יש לציין, פרט זה מעולם לא הפריע. להפך, כעבור שנתיים הגיע האלבום 'ירח', והקהל שוב חזר בהמוניו לקיסריה אחרי שנתיים של היעדרות.
האנקדוטה הזאת, אולי יותר מכל - מתמצתת את סיפור המוזיקה הישראלית. אהבה של קהל למוזיקה הומוגנית ומרגיעה שלא מתיימרת להתעדכן, והבריחה מהחדשנות. כי בישראל, יותר מכל מקום אחר בעולם – המוזיקה היא הבריחה של רובינו לתקווה של טוב. ועזבו אתכם ממה שומעים עכשיו ברחובות לונדון.
